שאלות כלליות בנושא זה ניתן לשאול בתחתית העמוד (במקום המיועד לכתיבת תגובות) ונשתדל לסייע. כמו כן, נשמח אם תכתבו לנו בתגובות אם מצאתם באתרנו את המידע המשפטי שחיפשתם, ואם לא, נשמח אם תציינו מה היה חסר לכם במאמר או במאמרים שקראתם באתרנו.

אי מניעת עישון ברציפים תעלה לרכבת ישראל שישה מיליון שקלים

בתאריך 9.9.2016 ניתן פסק דין במסגרת תביעה ייצוגית (שלב מאוחר לבקשה לאישור תביעה ייצוגית) נגד רכבת ישראל בסוגיית אי מניעת עישון ברציפי הרכבת (ת”צ 38375-06-15 בועז אליאס ואח’ נ’ רכבת ישראל).

במסגרת התביעה נטען כי עובדי הרכבת אינם מעירים למעשנים ברציפי הרכבת ובכך אינם פועלים לצורך מניעת העישון. מנגד הרכבת טענה כי טענת התובעים בדבר אי מניעת עישון אינה נכונה, וכי למעשה לא מדובר ב”מבחן התוצאה”, כלומר, לא בוחנים האם הרכבת פעלה לצורך מיגור תופעת העישון ברציפיה על פי מקרים נקודתיים בהם אותרו אנשים מעשנים. בית המשפט קיבל טענה זו:

מנגד, מקובלת עליי עמדת הרכבת, כי המבחן שעליה לעמוד בו כדי להוכיח כי קיימה את חובותיה על פי הוראות חוק למניעת עישון, איננו “מבחן “התוצאה”, במובן זה שהתקיימותו של עישון אסור נקודתי בתחנה כזו או אחרת איננו מהווה, כשלעצמו, הוכחה חלוטה, שאינה ניתנת לסתירה, להפרתה את הדין. אם יוכיח מחזיק, כי נקט באמצעים הנדרשים ממנו כאמור בסעיף 2א(ב), הרי שגם אם במקרים מסוימים לא הושגה התוצאה הרצויה של מניעת עישון, אין בכך כדי להוות הפרה חובה חוקית מצדו של המחזיק, אלא מצדו של המעשן בלבד.

בית המשפט בחן את הפעולות שביצעה הרכבת לצורך מניעת העישון, לרבות הנחיות שניתנו לחלק קטן מהעובדים (ולא לכולם) להעיר למעשנים. בעניין זה נקבע כך:

העולה, איפוא, מן הראיות הוא שהמעשים שעשתה הרכבת בתקופת התובענה על מנת לעמוד בחובותיה על פי הוראות חוק למניעת עישון, התרכזו בהתקנת שלטים וכריזה אודות איסור העישון, כמו גם בהסרת המאפרות מהשטחים האסורים לעישון, והנחיה למנהלי התחנות כשנתקלים הם בעישון אסור, עליהם לדרוש את הפסקתו. הא ותו לא.

אמצעים אלו אינם מהווים קיום מספק של הוראות סעיף 2א(א) או (ב) לחוק, ואין הם נכנסים בגדר “אמצעים סבירים” עבור הרכבת להבטחת מניעת עבירות איסור עישון.

אי מניעת עישון – עוולה נזיקית נגד חברי הקבוצה

לאור התנהלות הרכבת בית המשפט קבע כי אי מניעת עישון היא עוולה המזכה את הנפגעים בפיצוי:

בכך עוולה הרכבת עוולה נזיקית כנגד חברי הקבוצה: החוק למניעת עישון נועד לטובתם ולהגנתם של בני אדם מסוגם של חברי הקבוצה – אנשים שאינם מעשנים ונחשפו לעישון בתחנות רכבת בתקופת התובענה. כאמור, הרכבת הפרה את חובתה על פי הוראות החוק, חובות שנועדו לטובתם ולהגנתם של חברי הקבוצה. הפרה כזו הינה עוולה בנזיקין מכוח הוראות סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ”ח – 1968 (רע”א 9615/05 שמש נ’ פוקצ’טה (פורסם במאגרים; 5.7.06)).

בנוסף, הדעת אף נותנת, כי מדובר בעוולת הרשלנות, שכן יש לקבוע כי הרכבת חבה חובת זהירות כלפי באי התחנות והרציפים, מכוח חובה זו, שומה עליה לבצע את הנדרש על מנת להקטין את חשיפתם לעישון פסיבי, בגדרי הנדרש ממנה על פי החוק למניעת עישון. הרכבת לא השכילה לעמוד בחובות המוטלות עליה על פי חוק.

הנזק שנגרם לחברי הקבוצה הוא עישון פסיבי שלא מרצון, חוסר הנוחות ועוגמת הנפש הנובעים מכך, וכן, פגיעה באוטונומיה. 

הפיצוי שנפסק לטובת הקבוצה במסגרת תביעה ייצוגית זו הוא שישה מיליון שקלים אשר ישולמו לקרן ייעודית אשר הוקמה מכוח חוק תובענות ייצוגיות. סכום הפיצוי יוקדש לחינוך למניעת עישון ולמניעה וטיפול בנזקי העישון.

הגמול הייעודי אשר שולם לשני התובעים הוא 200 אלף ש”ח. שכר הטרחה לעורכי הדינם נקבע על מיליון שקלים.

לעיון בפסק הדין המלא לחצו כאן.

 

 

[Total: 1 Average: 5]

רוצים לקבל עדכונים בנושא זה ובנושאים נוספים? הזינו כתובת מייל.

כתיבת תגובה