עישון במקום ציבורי – בתי המשפט ממשיכים לקבוע כיצד יש למנוע עישון (פסיבי)

עישון במקום ציבורי הוביל בשנים האחרונות להגשת בקשות לאישור תביעות ייצוגיות רבות. הידועה ביותר בהן היא תביעה ייצוגית נגד רכבת ישראל שהסתיימה בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט קבע כי עישון ברציפי הרכבת הוא בגדר עישון במקום ציבורי וחייב את רכבת ישראל בתשלום פיצוי לציבור בגובה 6 מיליון שקלים.

רכבת ישראל הגישה ערעור לבית המשפט העליון. בתאריך 11.3.2018 ניתנה החלטה על ידי בית המשפט העליון (ע”א 8468/16 רכבת ישראל נ’ אליאס בועז) לפיה הפיצוי לקבוצה בגין עישון במקום ציבורי יוקטן לסך 4 מיליון שקלים. בנוסף בית המשפט קבע כי אין חובה על רכבת ישראל לעשות הכל כדי למנוע את העישון, אלא עליה “להשתדל” למנוע את תופעת העישון:

מובהר בזה כי החיוב המוטל על המחזיק על פי סעיף 2א לחוק, הוא חיוב השתדלות, ועל המחזיק לנקוט באמצעים סבירים כדי לעמוד בכך. בית המשפט רשם לפניו כי הרכבת הציבה שלטים; הסירה מאפרות; ייחדה מקומות עישון; הנחתה את מאבטחיה שלא להתיר כניסה לתחנות הרכבת עם סיגריה; הנחתה את עובדיה בהוראות החוק; ומקיימת בתחנות כריזה המזכירה לנוסעים את האיסור לעשן גם ברציפים. בנוסף, הנהלת הרכבת תקיים דיון בנוגע למינוי סדרנים כאמור בסעיף 8 לחוק ובנוגע להיקף הפניה האקטיבית למעשנים – כל זאת מול אמצעים אחרים ונוספים שננקטים ובהתאם לנתונים שבידיה אודות היקף התופעה והאפקטיביות של האמצעים השונים.

בנוסף להחלטת בית המשפט העליון הושגה לאחרונה פשרה במסגרת בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד בית חולים שערי צדק (ת”צ 20858-09-16 אברהם ביטון נ’ המרכז הרפואי שערי צדק). במסגרת הליך זה נטען כי בית החולים אינו מקיים את חובותיו למניעת עישון ולמעשה מתיר עישון במקום ציבורי (שטח בית החולים).

במסגרת הסדר פשרה שהושג בין הצדדים לא נקבע פיצוי כלשהו לקבוצה אך הושגה הסדרה עתידית אשר תסייע במניעת העישון. במסגרת ההחלטה המאשרת את הסדר הפשרה, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים, כך:

הסדר הפשרה איננו כולל תשלום בגין העבר, אף שדרישה לתשלום כזה נכללה בתובענה, ועיקרו של הסדר הפשרה בהסדרת מניעת עישון בבית החולים לעתיד לבוא. סבורה אני כי פתרון כזה מוצדק בנסיבות הענין. ראשית, מדובר בהסדר שצפוי לשפר עד מאוד את רמת אכיפת הוראות החוק למניעת העישון באופן מיידי ובטרם נדונו והוכרעו טענות המבקש אודות העדר אכיפה מספקת מצד בית החולים. שנית, התשלום שנתבע בגין העבר הוא לשיפוי נזק לא ממוני שמטבעו קשה להוכחה ואף קיים קושי לאיתור חברי הקבוצה ופיצויים באופן אישי. בהקשר זה יצויין כי בתשובתו הציג בית החולים פעולות שנעשו לצורך אכיפה אפקטיבית עוד קודם להגשת התובענה, ועיקר טענות המבקש הן לגבי עישון בחלל פתוח בסמוך לכניסות לבית החולים, ולא בחללים סגורים. שלישית, בית החולים מאוגד כמלכ“ר והכנסותיו מוקדשות למטרותיו, כך ששיקולי הרתעה מפני הפרת חוק ומניעת רווחים בגין הפרה נעשים מישניים, וכך גם חיוב בתשלום למטרת צדקה כלשהי במסגרת הקרן נראה פחות הולם.

5. אשר לסיכויים ולסיכונים שבהמשך ניהול ההליך – משטרם נדונה בקשת האישור וטענות ההגנה של בית החולים טרם הוכרעו, מובן כי קיימת אפשרות לדחיית התובענה, באופן שיותיר את רמת אכיפת מניעת עישון בבית החולים כמות שהיא. הסדר הפשרה מבטיח, כאמור, פעולה תכופה ומיידית לשיפור רמת האכיפה, תוך חיסכון בזמן שיפוטי ובהליכים ממושכים, כך שנראה שגם בהיבט זה הסדר הפשרה ראוי הוא ורצוי.