סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ”ב – 1982 (הידוע גם בתוק “חוק הספאם“) מסדיר את סוגיית שליחת פרסומות על ידי בתי עסק. בית עסק שאינו פועל על פי הוראות החוק ושולח פרסומות לאנשים מהם הוא לא קיבל רשות מסתכן בתשלום של עד 1000 ש”ח בגין כל הודעת פרסומת או בהתגוננות מפני תביעה ייצוגית שעשויה להיות הרסנית אף יותר.

ההוראה שאוסרת על שליחת פרסומות ללא קבלת רשות קבועה בסעיף 30א(ב), אשר קובע כך:

לא ישגר מפרסם דבר פרסומת באמצעות פקסימיליה, מערכת חיוג אוטומטי, הודעה אלקטרונית או הודעת מסר קצר, בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, בכתב, לרבות בהודעה אלקטרונית או בשיחה מוקלטת; פנייה חד-פעמית מטעם מפרסם לנמען שהוא בית עסק או לנמען לשם קבלת תרומה או תעמולה, באחת הדרכים האמורות בסעיף קטן זה, המהווה הצעה להסכים לקבל דברי פרסומת מטעמו, לא תיחשב הפרה של הוראות סעיף זה.

שליחת פרסומות על פי סעיף זה, ללא קבלת אישור מהנמען, אסורה אך ורק אם הדבר נעשה באמצעות פקס, מערכת חיוג אוטומטי, דוא”ל או SMS. כלומר, אין איסור על שליחת פרסומות באמצעות דואר רגיל.

חריג: שליחת פרסומות ללקוחות קיימים – סעיף 30א(ג) לחוק התקשורת

חוק התקשורת מתייחס לחריג המאפשר שליחת פרסומות גם ללא הסכמה מפורשת מראש של הנמען, והוא מתייחס לשליחת פרסומות ללקוחות קיימים.

סעיף 30א(ג) קובע כך:

על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי מפרסם לשגר דבר פרסומת כאמור באותו סעיף קטן אף אם לא התקבלה הסכמת הנמען, בהתקיים כל אלה:

(1)  הנמען מסר את פרטיו למפרסם במהלך רכישה של מוצר או שירות, או במהלך משא ומתן לרכישה כאמור, והמפרסם הודיע לו כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח דבר פרסומת מטעמו, באחת הדרכים האמורות בסעיף קטן (ב);

(2)  המפרסם נתן לנמען הזדמנות להודיע לו כי הוא מסרב לקבל דברי פרסומת כאמור, דרך כלל או מסוג מסוים, והנמען לא עשה כן;

(3)  דבר הפרסומת מתייחס למוצר או לשירות מסוג דומה למוצר או לשירות האמורים בפסקה (1).

 

לאחרונה בית המשפט העליון נדרש לדון בסוגיה זו ולקבוע באילו מקרים בית עסק יוכל לטעון לקיומו של החריג הקבוע בסעיף 30א(ג) לצורך שליחת פרסומות (ע”א 534/17 עו”ד רונן לפיד נ’ סלקום ישראל בע”מ, החלטה מיום 6.3.2019).

בעניין שליחת פרסומות בית המשפט העליון קבע כך:

עיון בנוסח סעיף 30א(ג) לחוק התקשורת מלמד כי הוא כולל 4 תנאים מצטברים לתחולת החריג בעניין משלוח דבר פרסומת על ידי בית עסק לרשימת לקוחותיו:

תנאי 1 – דבר הפרסומת נשלח ללקוחות אשר מסרו מרצונם את פרטיהם לעסק המפרסם, וזאת במסגרת התקשרות או משא ומתן להתקשרות עם אותו עסק (בלשון המחוקק: “הנמען מסר את פרטיו למפרסם במהלך רכישה של מוצר או שירות, או במהלך משא ומתן לרכישה כאמור”). תכליתו של תנאי זה היא להבטיח כי רשימת התפוצה אליה נשלחים דברי הפרסום מבוססת על לקוחות ממשיים של העסק, בין אם בכוח (ניהלו משא ומתן) ובין אם בפועל (התקשרו עם העסק), אשר פרטיהם נמסרו לעסק על ידם ומרצונם (להלן תכונה דרישה זו: “תנאי המסירה הרצונית במסגרת עסקה”).

תנאי 2 – ללקוח נמסרה הודעה כי בכוונת העוסק לכלול אותו ברשימת התפוצה שלו (בלשון המחוקק: “המפרסם הודיע לו כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח דבר פרסומת מטעמו, באחת הדרכים האמורות בסעיף קטן (ב)”). תכליתו של תנאי זה היא להבטיח את מודעות הלקוח לכך ששמו כלול ברשימת התפוצה של העסק (להלן תכונה דרישה זו: “תנאי ההודעה”).

תנאי 3 – ללקוח ניתנה הזדמנות, שלא נוצלה, לסרב להיכלל ברשימת התפוצה של העוסק (בלשון המחוקק: “המפרסם נתן לנמען הזדמנות להודיע לו כי הוא מסרב לקבל דברי פרסומת כאמור, דרך כלל או מסוג מסוים, והנמען לא עשה כן”). תנאי זה מבטא את מהותו של החריג – היפוך המודל מ-Opt-in, ל-Opt-out (להלן תכונה דרישה זו: “תנאי האפשרות ל-Opt-out”).

תנאי 4 – דבר הפרסום אשר נשלח מתייחס למוצר או שירות דומה לזה שלגביו נמסרו פרטי הלקוח (בלשון המחוקק: “דבר הפרסומת מתייחס למוצר או לשירות מסוג דומה למוצר או לשירות האמורים בפסקה (1)”). תכליתו של תנאי זה היא להגביל את אפשרות השימוש ברשימת התפוצה לשיווק אותם מוצרים או שירותים שיש להניח כי הלקוח מעוניין לקבל מהעסק דבר פרסומת לגביהם (להלן תכונה דרישה זו: “תנאי הדמיון”).

ראשית, ככלל יש לאפשר לעוסק לשלוח דברי פרסומת לרשימת הלקוחות במגוון התחומים בהם הוא עוסק. כך, למשל, חנות כלי בית יכולה לשלוח הצעות לרשימת הלקוחות ביחס למגוון מוצריה, ואין להטיל עליה דרישה לפצל את רשימת הלקוחות, כך שאדם שרכש כלי מטבח יקבל אך ורק הצעות הנוגעות לכלי מטבח, ואילו אדם שרכש מצעים יקבל אך ורק הצעות ביחס למצעים. בדומה, עסק המתמחה במוצרי חשמל אינו נדרש להבחין בין לקוחות שמסרו לו פרטי קשר אגב רכישת מקררים, לבין לקוחות שמסרו לו פרטי קשר אגב רכישת תנורים או טלוויזיות.

שנית, עוסק אינו רשאי לשלוח דברי פרסומת לרשימת הלקוחות בהתבסס על החריג בו עסקינן, ביחס למוצרים או שירותים שאינם נמכרים על ידו במסגרת עסקיו הרגילים. כך, למשל, חנות כלי בית אינה יכולה לשלוח לרשימת הלקוחות שלה על בסיס סעיף 30א.(ג) לחוק התקשורת הודעה בדבר מכירה מוזלת של כרטיסים לבית הקולנוע הסמוך.

שלישית, עוסק אינו רשאי להשתמש מכוח החריג בו עסקינן ברשימת לקוחות של עוסק אחר, וזאת אף אם קיימת זיקה בין שני העוסקים. על כן גם כאשר עסקינן בקבוצת חברות קשורות, אין חברה אחת רשאית להעביר לחברה אחרת את רשימת לקוחותיה לצורכי משלוח פרסומות. כך למשל, למרות שחברת סלקום וחברת שופרסל מוחזקים על ידי אותו בעל שליטה, פשיטא כי החריג בו עסקינן אינו מאפשר לשופרסל לשלוח דברי פרסום לרשימת הלקוחות של סלקום, ולהיפך.

רביעית, כאשר לעוסק מספר תחומי עיסוק נבדלים, הן מבחינה עניינית והן מבחינה אירגונית, יש לראות בכל תחום עיסוק כעוסק נפרד, ולאפשר משלוח לרשימת הלקוחות רק ביחס לדברי פרסום הנוגעים למחלקה הרלוונטית. כך, למשל, חברת ביטוח אינה יכולה לשלוח במסגרת החריג בו עסקינן פרסומות שעניינן ביטוח פנסיוני ללקוחות שרכשו אצלה ביטוח אלמנטרי או ביטוח נסיעות לחו”ל.

[Total: 1 Average: 5]

עורך דין אדי בליטשטיין

מאמר זה נכתב על ידי עורך דין אדי בליטשטיין, אשר עוסק בליטיגציה אזרחית - מסחרית מורכבת, תוך מתן דגש על תביעות כספיות בסכומים גבוהים. ההליכים המשפטיים בהם עורך דין אדי בליטשטיין מטפל מסוקרים באופן קבוע ובהרחבה בכלי התקשורת השונים (דוגמאות לכתבות תוכלו לקרוא באתרנו).

כתיבת תגובה

יצירת קשר

רוצים שעורך דין אדי בליטשטיין יחזור אליכם? מלאו פרטים ליצירת קשר

הצטרפו למאות הגולשים שמקבלים מאיתנו ללא תשלום עדכונים משפטיים חשובים ומועילים

ניתן לבצע הסרה בכל שלב. אנחנו לא שולחים דואר זבל.

הזינו את כתובת המייל שלכם והצטרפו שמקבלים מאיתנו ללא תשלום עדכונים משפטיים חשובים ומעניינים במייל

ניתן לבצע הסרה מרשימת התפוצה בכל עת. אנחנו לא שולחים פרסומות או דואר זבל – רק מידע משפטי עדכני וחשוב