התנגדות לצו ירושה ניתן להגיש לאחר שמוגשת בקשה למתן צו ירושה לרשם לענייני משפחה, אך לפני שהרשם מוציא בפועל צו ירושה. במסגרת התנגדות לצו ירושה על המתנגד לפרט את כל טיעוניו, לצרף להתנגדות תצהיר המאמת את כל הטענות, וייפוי כוח מעורך דין המייצג את המתנגד (באתר הרשות השופטת תוכלו למצוא הוראות נוספות בעניין הגשת התנגדות לצו ירושה).
צו ירושה קובע למעשה מי יקבל את רכושו (כספים ונכסים) של הנפטר. מכיוון שסוגיית הירושה כרוכה, לרוב, בכספים רבים, התנגדות לצו ירושה הפכה להיות דבר נפוץ מאוד, המוגשת, לרוב, על ידי בני משפחה או אנשים קרובים שעומדים להיות מנושלים למעשה מהירושה שלא כדין (לפחות כך לשיטתם).
מקרה נפוץ בו מוגשת התנגדות לצו ירושה הוא כאשר ידוע/ה בציבור של הנפטר/ת מבקש/ת מהרשם לענייני משפחה לקבל צו ירושה ולרשת את בן זוגו שנפטר. במקרים אלה בן המשפחה של הנפטר יגיש לרוב התנגדות לצו ירושה. במקרים אלה במוקד המחלוקת יעמוד סעיף 55 לחוק הירושה, הקובע כך:
איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש.
עורך דין אדי בליטשטיין עוסק מזה למעלה מעשור בייצוג תובעים ונתבעים במסגרת הליכי התנגדות לצו ירושה. צריכים ליווי משפטי מקצועי? צרו קשר עם משרדנו.
כיצד בית משפט בוחן התנגדות לצו ירושה?
לאחרונה ניתן פסק דין בעקבות התנגדות לצו ירושה אשר מפרט היטב אילו נסיבות בית המשפט יבחן לאחר שהוגשה התנגדות לצו ירושה, על מנת להחליט מי זכאי להקבע כיורשו של המנוח (ת"ע 19479-06-20 נ נ' ח', פסק דין מיום 10.3.2022).
נטל השכנוע להוכיח שהנפטר התכוון להשאיר את רכושו למי שמבקש צו ירושה
במקרה זה בית המשפט דן בבקשת בת זוגתו (לא אישתו) של הנפטר לקבל צו ירושה. במקרה ספציפי זה בני הזוג לא גרו באופן קבוע ביחד, דבר שהוביל בסופו של דבר לקבלת התנגדות לצו ירושה.
בית המשפט קבע כך:
סעיף 55 לחוק פורש ככולל שני אדנים עובדתיים (בנוסף לתנאי שלילי, שהצדדים אינם נשואים לאחר/ת): חיי משפחה ((מ)חיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה), ומשק בית משותף (ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים) (ע"א 621/69 קרול נסיס נ' קוינה יוסטר, פ"ד כד(1) 617, להלן: פרשת נסיס, 618). באשר לאופן בחינתם והוכחתם של היסודות העובדתיים דלעיל, נפסקו אמות המידה הבאות:
ראשית, מדובר בשני יסודות המשתלבים זה בזה ומשליכים זה על זה (דוק, שאין המדובר כאן על שני יסודות מנותקים, שאינם משתלבים זה בזה, אלא על שני מרכיבים השזורים זה בזה: לא על חיי משפחה לבד המדובר כאן אלא על חיי משפחה בעלי אופי מוגדר, היינו כאלה שביטוים בקיום משק בית משותף. – ע"א 107/87 שרה אלון נ' פרידה מנדלסון, מג(1) 431, 435 (1989), להלן: פרשת אלון).
שנית, יש לבחון את היסודות דלעיל מנקודת מבטם הסובייקטיבית של הצדדים, כיצד הם ראו את מערכת היחסים ביניהם (ראוי שבחינה זו תיעשה על-פי קריטריונים סובייקטיביים, דהיינו, כיצד ראו בני הזוג, האיש והאישה, את מערכת היחסים שביניהם: האם ניתן לומר, כי המנוח ראה בה, באותה אישה, את יורשתו לאחר מותו – ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' סוזן שוקרן, לט(2) 690, 695 (1985), להלן: פרשת שוקרן. כן ר' רע"א 9755/04 סיגל ביטון נ' קצין תגמולים – משרד הבטחון (נבו 31.08.2008(, להלן: פרשת ביטון, וע"מ 3497/09 פלוני נ' פלונית )נבו 04.05.2010) ).
על התובע/ת להוכיח קשר עמוק של שיתוף גורל והקרבה הדדית הנותנים מקום לחשוב שאילו ביקש בן הזוג האחד מבן הזוג השני בעודו בחיים לרשום על שמו או לצוות לו חלק מתאים מנכסיו, היה נענה לכך ברצון כדי להבטיח לו מה שהיה מגיע לו לו היו נשואים כחוק (פרשת נסיס, עמ' 624, פרשת שוקרן עמ' 693). עם זאת, אין צורך להוכיח כוונת הורשה בפועל (ע"א 818/75 עזבון המנוחה ברוניסלבה בורגר נ' חיים מרגלית, ל(2) 552, 554).
בעת בחינת התנגדות לצו ירושה בית המשפט יבחן גם מדוע בני הזוג לא התחתנו
רביעית, לשאלה מדוע הצדדים לא מיסדו את הקשר ביניהם, עשויה להיות נפקות ראייתית לעניין היותם ידועים בציבור (העובדה שבני-זוג מקיימים חיי צוותא בלי למסד את הקשר שביניהם באקט פורמאלי של נישואין (ובייחוד כשהם נוהגים כך מתוך בחירה ולא בשל היותם מנועים מלהינשא) אינה חסרת משמעות. לעתים עשויה עובדה זו להעיד על ארעיות הקשר שבין בני-הזוג או על היותו קשר בלתי מחייב… (ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, נא(1) 337, 346 (1997), להלן: פרשת סלם).
שישית, נטל הראיה מוטל על הטוען לקיומם של יחסי ידועים בציבור, והוא נטל מכביד (נטל ההוכחה לצורך ההכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור" מוטל על הטוען לכך…נטל זה אינו פשוט כלל ועיקר – פרשת ביטון. לפיכך, ונוכח ההשלכות המשמעותיות למעמד הידועים בציבור, יש לנקוט משנה זהירות בטרם יוכרו בני זוג החיים ביחד חיי משפחה, כ'ידועים בציבור' מהבחינה המשפטית – עמ"ש (מחוזי חיפה) 418-12-08 ס. ג נ' ג.ג (נבו 08.03.2009) ). יתירה מזו, יש לנהוג זהירות מרובה בעדותו של הנשאר בחיים ולדרוש סיוע בלתי תלוי וללא דופי התומך בגרסתו (פרשת נסיס, עמ' 621).
האם בני הזוג ניהלו חיי משפחה?
סוגיה נוספת אשר נבחנת כאשר מוגשת התנגדות לצו ירושה הרלוונטית לבני זוג היא האם בני הזוג ניהלו חיי משפחה. כלומר, האם בני הזוג גרו ביחד, ניהלו חשבון בנק משותף וכו'. בעניין זה נפסק על ידי בית המשפט כך:
הראיות שהונחו מבססות ללא ספק את העובדה, שבין המנוח לתובעת התקיים קשר זוגי מהותי ולא רק קשר של 'חברים', כלשון הנתבע בסיכומיו. מדובר בקשר שנמשך כשלוש שנים, שכלל (גם לגרסת הנתבע) מגורים של המנוח בחלק מימות השבוע במושב. אין חולק, שהתובעת והמנוח נסעו יחד לחו"ל, לרבות עם בנותיה של התובעת, יצאו יחדיו לטיולים בארץ, השתתפו יחדיו באירועים שונים, והיו מוכרים במושב, כמו גם במקומות אחרים, כזוג. עוד הוכח, שהשניים עמדו בקשר טלפוני יומיומי, שהמנוח הורשה להשתמש ברכב העבודה של התובעת, היה איש הקשר שלה בבית החולים, ומשנע קנאביס רפואי עבורה. אף אין חולק, שהמנוח סייע בהסעת בנותיה של התובעת למוסדות הלימוד. כאמור עובדות אלה מוכיחות בעליל קשר זוגי מהותי ולא קצר.
…
לינה נפרדת, או לסירוגין, בשני בתים, איננה שוללת, כשלעצמה, את האפשרות לראות בבני זוג ידועים בציבור, ובלבד שיתר נסיבות העניין תומכות בכך (בע"מ 3497/09 פלוני נ' פלונית (נבו 04.05.2010) ). עם זאת, ברי שמגורים בנפרד, ואפילו בחלק מימות השבוע, היא נסיבה המטילה על התובעת נטל שכנוע מכביד במיוחד. דומה שאין צורך להכביר מילים על כך, שמגורי קבע תחת קורת גג אחת הם מאפיין יסוד של חיי משפחה.
ממילא מגורים בנפרד, ואפילו בחלק מהזמן, מכרסמים במאפיין יסוד זה, ועלולים להעיד על כך, שבני זוג משמרים בידם בסיס מגורים נפרד לשוב אליו. לפיכך, על התובעת להניח ראיות מהותיות שמשקלן יטה את הכף. לא בכדי נפסק, שבמקרים של הפרדת מגורים (כזו או אחרת) נדרשת בחינה זהירה של כל מקרה לפי נסיבותיו (עב"ל (ארצי ) 55213-09-20 רינה יצחקי – המוסד לביטוח לאומי (נבו 15.06.2021), ההדגשה לא במקור).
האם בני הזוג התכוונו להתחתן?
גם סוגיית הנישואים עשויה להשפיע על קבלת או דחיית התנגדות לצו ירושה. אם בן הזוג המבקש לקבל צו ירושה יצליח להראות שבן זוגו שנפטר התכוון להתחתן איתו, הדבר עשוי להעיד על קשר משמעותי וכוונה להוריש לו/לה את הרכוש, ובכך לדחות התנגדות לצו ירושה שהוגשה על ידי צד ג'.
בעניין זה נפסק על ידי בית המשפט כך:
גם אם אקבל את גרסת התובעת, לפיה המנוח רצה להינשא לה, דחיית הצעתו הנטענת עד למועד עתידי לא ידוע, מעיד על ארעיות בקשר. לעניין זה, אין נפקא מינה אם סירובה של התובעת להינשא למנוח נבע משיקולים אלטרואיסטיים (כטענתה), או אגואיסטיים. בפועל, התובעת מודה שהיא סירבה לתת ליחסי הצדדים גושפנקא חוקית ומחייבת, וכפועל יוצא הותירה את היחסים באופן שניתן להתירם באחת (פרשת סלם).
יתירה מזו, התובעת היא אישה שומרת מצוות, החיה בקהילה דתית. הדעת נותנת, שמבחינת אורחות חייה של התובעת, היו עדיפים נישואין כדת וכדין על פני זוגיות בלעדיהם. לפיכך, הדעת גם נותנת, שהתובעת שקלה את הדבר היטב בטרם החליטה להמשיך בחיי הזוגיות ללא נישואין. לכן, להחלטתה לא להינשא למנוח יש משקל ראייתי שלילי גבוה יותר מאשר בנסיבות אחרות.
סוגיית משק הבית המשותף
גם עניין זה זוכה לחשיבות רבה בעת בחינת התנגדות לצו ירושה. בעניין זה נקבע על ידי בית המשפט כך:
משק בית משותף, כהגדרתו לעניין ידועים בציבור, משמעותו לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים (פרשת נסיס).
אין חולק, שהתובעת והמנוח לא קיימו שיתוף כספי-רכושי פורמלי כלשהו. בכלל זה לא התנהל חשבון משותף, לא נרכש רכוש משותף, הצדדים לא רשמו זה את זו כמוטבים, לא נתנו זה לזה ייפויי כוח וכו' (הודאת התובעת, עמ' 63). יתירה מזו, כאשר התובעת נשאלה, מדוע לא נפתח חשבון משותף השיבה: "כי לא היה צורך. לי יש, יש לי את ההכנסות שלי. יש לו את ההכנסות שלו. אנחנו דיברנו על זה מה יקרה כשאנחנו נתחתן, איך אנחנו נאחד, כי נצטרך להצהיר מס גם בא.ה. דיברנו על הנושא הזה בגדול. ב, כאשר נתחתן.
לא דיברנו על זה על היום יום איך שאנחנו חיים" (עמ' 65 שו' 25-27). הנה כי כן, מפי התובעת אנו שומעים, שכל צד שמר על הכנסותיו בנפרד, ואיחוד ההכנסות אמור היה להתקיים רק בעתיד, כשיינשאו.
…
התובעת הוכיחה, שהמנוח ערך קניות של מוצרי צריכה שוטפים עבור הבית במושב. לפי גרסת התובעת עצמה "לעיתים הוא שילם מכספו על הקניות ולעיתים אני שילמתי מכספי" (סעיף 31 לתצהיר התובעת הראשון). זאת אומרת, הדבר "בוצע לסירוגין" (סעיף 34 לסיכומיה). הנה כי כן, לא זו בלבד שהתובעת עצמה מבחינה בין כספים של המנוח ששימשו לצורך רכישות שוטפות, לבין כספים שלה, אלא שמדובר ברכישות לסירוגין 'פעם אני פעם אתה'. רכישות כגון דא, כשלעצמן, אינן תומכות תמיכה של ממש בניהולו של משק בית משותף.
….
בכל הכבוד לקשר הזוגי המהותי שניהלו התובעת והמנוח, ארעיות חיי המשפחה, כפי שבוארה לעיל, באה לידי ביטוי גם בהיעדר סממנים של ממש לניהולו של משק בית משותף, המאפיין יחסים של ידועים בציבור. נהפוך הוא, במקרה דנא אין הוכחה שהמנוח השתתף אפילו בהוצאות אחזקת הבית במושב (כמקובל אפילו בין בני זוג החיים יחד ללא רמת מחויבות זוגית גבוהה), ויש הודאת בעל דין, שהוא לא השתתף בתשלום דמי השכירות. לפיכך נחה דעתי, שהמנוח והתובעת לא קיימו משק בית משותף.
במקרה זה הבקשה לצו ירושה נדחתה ולמעשה התקבלה התנגדות לצו ירושה. התובעת חוייבה בהוצאות משפט בגובה 70 אלף ש"ח, וכן, חויבה בהחזר הוצאות משפטיות נוספות.
במקרים דומים חשוב להתייעץ עורך דין תביעות מנוסה.
