צו מניעה זמני האוסר לפרסם כתבה – באילו מקרים ינתן צו זה?

צו מניעה זמני האוסר לפרסם כתבה

ישנם מקרים בהם נחוץ צו מניעה זמני האוסר לפרסם כתבה עיתונאית (בין אם בטלוויזיה ובין אם בדרך אחרת) משום שפרסום הכתבה עשוי להוביל לפגישה קשה מאוד באדם לגביו מבוצע הפרסום. אם יתברר שהמידע שפורסם בכתבה אינו נכון או ברובו אינו מדויק הרי שיהיה קשה מאוד לנקות את שמו של הנפגע, משום שגם אם תפורסם התנצלות או הכחשה על ידי העיתונאי, היא לא בהכרח תפורסם באותה תפוצה או לא בהכרח תגיע לאותו קהל יעד.

מסיבה זו צו מניעה זמני האוסר לפרסם כתבה הוא לעיתים הדבר היחיד שהנפגע הפוטנציאלי יכול לבקש על מנת לנסות ולמנוע את פרסום הכתבה.

המתח בין צו מניעה זמני האוסר לפרסם כתבה לבין חופש הביטוי

בעת דרישה לקבל צו מניעה זמני האוסר לפרסם כתבה בוחנים את הפגיעה בחופש הביטוי והאם יש הצדקה לפגיעה שכזו.

לאחרונה פורסם בכלי התקשורת שארנון גלעדי, המשנה לראש עיריית תל אביב, נחשד בעבירות מין. על מנת למנוע את פרסום כתבה עיתונאית העוסקת ביחסי מין תמורת תשלום עם פלוני בהיותו קטין ושידול לכך בהיותו בגיר, הגיש ארנון גלעדי בקשה לקבלת צו מניעה זמני האוסר לפרסם כתבה זו, בטענה כי יש בפרסום פגיעה בצנעת הפרט ופגיעה בשמו הטוב.

בית המשפט דחה את הבקשה ופירט באילו תנאים ינתן צו מניעה זמני האוסר לפרסם כתבה. נקבע, בין היתר, כך:

ההלכה בעניינים כגון דא מורה, כי:

"ככלל אין להיעתר לבקשות למניעת פרסום בשלב מקדמי אלא במקרים חריגים בהם משתכנע בית המשפט כי הגנת המפרסם היא הגנת סרק או שאין עניין לציבור" (רע"א 7069/16 טמסוט נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (11.9.2016), וראו גם: רע"א 1978/12 של פרוייקטים שיקומיים בע"מ ואח' נ' עיתון ידיעות אחרונות בע"מ (7.3.2012); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989)).

יפים בהקשר זה דברי בית המשפט ברע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' אטינגר, פ"ד נט(3) 308, בזו הלשון:

"הכלל של אי-מתן צו מניעה עובר לפרסום הוא דוגמה לרף הגבוה של המחיר שאנו, כחברה, מוכנים לשלם על-מנת להגן על הערכים הנעלים של חופש הביטוי וחופש העיתונות העומדים בבסיסה של שיטת המשטר הדמוקרטית. ומתי לא נהיה מוכנים לשלם את המחיר האמור? בין השאר, כאשר על פני הדברים, וללא צורך בהליך מורכב וממושך, ניתן לראות באופן ברור שהפרסום הוא דבר שקר, ואין אנו מעוניינים להביאו בתחום ההגנה של חופש הביטוי, ובמילים אחרות: כשההגנה העומדת למפרסם אינה אלא "הגנת סרק". אם סבור בית-המשפט, בבוחנו בקשה לצו למניעת פרסום, כי ייתכן שלמפרסם קיימת הגנה כלשהי, אזי האינטרס הציבורי נוטה לטובת המפרסם, ועל-בית המשפט לאפשר לו לפרסם ולשאת בתוצאות פרסומו".

ומן הכלל אל הפרט; אני סבור כי המבקש לא נשא בנטל החל עליו להראות כי אין בפרסום עניין ציבורי ולחלופין כי המשיבים אוחזים בהגנת סרק.

אשר לשיקול הראשון – עניין ציבורי בפרסום. כפי שכבר נפסק בהקשר אחר כהפניית המבקש ב-בש"פ 5759/04‏ תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 658, עניין ציבורי יכול שיתעורר במקרה מסוים בשל מהות המעשים המיוחסים לאדם, או בשל היותו דמות ציבורית, ולעיתים בשל שניהם גם יחד. בענייננו, המבקש חבר מועצת עיר, דמות הנבחרת בבחירות לרשויות המקומיות, ופרסום שמו כמי שמיוחסים לו מעשים שדבק בהם רבב (בין אם מבחינה מוסרית ובין אם מבחינה פלילית) מהווה אינטרס ציבורי.

יתרה מכך. עניין ציבורי יכול שיתעורר משום האפשרות שהפרסום יביא לחשיפת מקרים נוספים בעלי אופי דומה. בהקשר זה יצוינו דברי המבקש בתיעוד שהוצג לעיוני, כי משך השנים סייע במסגרת תפקידו ל"עשרות ילדים".

חרף טענת המבקש, כי עניין לנו בצנעת הפרט גרידא – נטיותיו המיניות של אדם – דומה כי לא אלה הם פני הדברים. המעשים הנטענים כלפי המבקש, ואשר אינדיקציות לכאוריות לקיומם נשקפות מהתיעוד שהוצג לעיוני, הם קיום יחסי מין עם קטין בתמורה לתשלום, וכן שידול לזנות (ביחס לבגיר).

לפיכך, התרשמתי כי יש בפרסום המבוקש משום עניין ציבורי ביחס לאיש ציבור, כמבקש, אף אם תפקידו כעת איננו משנה לראש העירייה, כטענת המשיבים, אלא חבר במועצת העיר.

אשר לשיקול השני – הגנת סרק למפרסם. בין אם המבקש טוען ללשון הרע, ובין אם לפגיעה בפרטיותו, נחזה, על פניהם של דברים, כי באמתחתם של המשיבים הגנה המצויה ברף הלכאורי הדרוש בשלב זה, ואף למעלה מכך. כך, הן חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 והן חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 מעניקים הגנה למפרסם פרסום שיש בו עניין ציבורי ובלבד שהוא אינו כוזב (סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות; סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע). הבהרתי קיומו של עניין ציבורי בפרסום, ולכאורה, לא נחזה כי: "ניתן לראות באופן ברור שהפרסום הוא דבר שקר"כאמור ב-ברע"א 10771/04 הנ"ל. זאת אף בשים לב לסתירה או אי-בהירות מסוימת בגרסתו של פלוני, עליה הצביע המבקש.

אשר לבחינת מאזן הנוחות, ככל שרלוונטי לענייננו אליבא דמבקש בלבד. לא התעלמתי מן הנזק האפשרי שיכול וייגרם למבקש ולשמו הטוב בעקבות דחיית הבקשה. אולם, התרשמתי כי נזק זה נסוג מפני הנזק שייגרם לחופש הביטוי והעיתונות ולאינטרס הציבור לדעת, ככל שתתקבל הבקשה.

סוף דבר

התרשמתי שבאמתחתם של המשיבים אין הגנת סרק, הן בהיבט הפגיעה בפרטיות המבקש והן בטענתם לאמת בדיברתם. התרשמתי שאין עסקינן ברכילות חסרת אינטרס ציבורי בפרסומה. אף התרשמתי, מבלי לקבע מסמרות, שמשקלן של האינדיקציות הלכאוריות – החוזרות ברציפות לאורך המוצג המצולם שהציגו המשיבים לעיוני בלבד בתימוכין בעמדתם – אינו כ"משקל נוצה".

הבקשה לקבלת צו מניעה זמני האוסר לפרסם כתבה נדחתה והמבקש חויב בהוצאות משפט בגובה 8500 ש"ח.

.

רוצים לקבל בחינם עדכונים בנושא זה? סיכום פסקי דין? מדריכים משפטיים? הזינו כתובת מייל תקינה

עורך דין אדי בליטשטיין
עורך דין אדי בליטשטיין

משרדנו עוסק בייצוג תובעים ונתבעים בתביעות מורכבות (אך ורק תביעות מעל 50 אלף ש"ח). למשרדנו ניסיון רב מאוד והצלחות מוכחות בבתי המשפט.

המלצות רבות מלקוחות קודמים ופרסומים בתקשורת על התיקים שאנו מנהלים תוכלו לקרוא בתחתית העמוד.

עורך דין אדי בליטשטיין דובר את השפות עברית, אנגלית ורוסית.

חיוג לעורך דין אדי - 03-6427876
המלצות מלקוחות קודמים
עורך דין אדי בליטשטיין
עורך דין אדי בליטשטיין
כותבים עלינו בתקשורת

איך אנחנו יכולים לעזור לכם?

מאמרים שעשויים לעניין אתכם

יצירת קשר

עורך דין אדי בליטשטיין

לפני שאתם עוזבים...

רוצים לדעת כיצד לנסח נכון כתב תביעה? הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ונעביר אתכם למדריך מקיף ללא תשלום

אנחנו לא שולחים פרסומות וניתן לבצע הסרה בכל שלב