בית המשפט המחוזי בחיפה אישר ניהולה של תביעה ייצוגית נגד חברת אופיר טורס בגין גביית ריבית בניגוד לדין והטעיית לקוחותיה (ת"צ 67038-06-22 חן סבאג נ' אופיר טורס בע"מ).
עורך דין אדי בליטשטיין מייצג מזה למעלה מעשור תובעים ונתבעים במסגרת תביעות ייצוגיות. נחוץ לכם ליווי משפטי מקצועי? צרו קשר עם משרדנו.
קביעת בית המשפט במסגרת תביעה ייצוגית נגד אופיר טורס
בית המשפט קבע, בין היתר, כך:
המבקש סומך טענותיו על עילת איסור ההטעייה ומפנה להראות סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) ולהוראות חוק הגנת הצרכן. לצורך ההליך הנוכחי אין צורך לבחון את תחולת הוראות סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) ודי לבחון את הטענות הנסמכות על חוק הגנת הצרכן. נפתח במספר הערות כלליות.
19. תחום "דיני הצרכנות" אינו תחום עצמאי במשפט וקשה לתחם את גבולותיו. עם זאת, המחוקק הישראלי, כמו מחוקקים רבים אחרים, הכיר בצורך בהתערבות חקיקתית בעסקאות שונות שבין צרכן לעוסק. התערבות זאת נדרשת על מנת להתגבר על חוסר השוויון הטמון בכל עסקה צרכנית. כך למשל נאמר בדנ"א 5783/14 עו"ד ליאור צמח נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, פסקה 31 (12/9/2017):
החוזה הצרכני מאופיין בחוסר שוויון של הצרכן אל מול העוסק: על פי רוב, הצרכן נחות מהעוסק הן במישור הכלכלי, הן במישור המומחיות והן במישור המידע המצוי בידיו.
(ראו גם דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"'ד נז(6) 385 (2003)).
20. המחוקק מצא לנכון להתערב בעסקאות צרכניות בדרכים שונות והוראות שנועדו להגן על הצרכן פזורות על פני חוקים רבים שבחלקם כלל אינם מזכירים את הביטוי צרכן, אך במהותם נועדו להגן עליו (ראו למשל חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973; חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1983; חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981). בחוד החנית של ההגנה על הצרכן מצוי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. חוק זה כולל בחובו הוראות שונות שנועדו להגן על אינטרסים לגיטימים של הצרכנים ולגשר על פערי הכוחות והמידע המובנים בכל עסקה צרכנית.
21. חוק הגנת הצרכן כולל הוראות קוגנטיות שנועדו להבטיח את יכולתו של הצרכן לבחור בהתקשרות עם העוסק בצורה מושכלת, על בסיס כל המידע הרלבנטי לביצוע העסקה והמידע בדבר כדאיות העסקה (ראו גם רע"א 7885/21 משקר בע"מ נ' שלו, פסקה 15 (19/7/2023); רע"א 5636/20 שופרסל בע"מ נ' גריינר, פסקה 4 (20/7/2023)).
22. המחוקק קבע הוראות המהוות התערבות בעסקאות צרכניות הן בשלב הטרום חוזי והם בשלב החוזי. ענייננו בהוראות בשלב הטרום חוזי.
על מנת להבטיח את ההגנה על הצרכן ואת חופש הבחירה שלו, מצא המחוקק לקבוע הוראות מיוחדות בדבר היקף חובת הגילוי החלה על העוסק בשלב הטרום חוזי ואף קבע הוראות מפורשות בדבר איסור הטעיה של הצרכן. המחוקק יצא מנקודת הנחה שלצרכן אין את הכלים, המשאבים, הזמן והמומחיות לאסוף את כל המידע הרלבנטי לכל עסקה, לבדוק כל מוצר וכל שירות, לערוך השוואה מעמיקה בין עסקאות חלופיות ולקבל החלטות מושכלות, ולכן הטיל את הנטל להביא את כל המידע האמין לצרכן, על העוסק.
23. אחת ההוראות המרכזיות שנקבעו בחוק הגנת הצרכן ושנועדו להגן על הצרכן, היא ההוראה בדבר איסור הטעיה במעשה ובמחדל הקבועה בסעיף 2 לחוק (ראו רע"א 3922/17 פליי רקורדס שיווק והפצה בע"מ נ' ערוץ הופ ! בע"מ, פסקה 5 (21/8/2017)).
סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן קובע כי:
לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה) […]
סעיף 31(א) לחוק הגנת הצרכן קובע כי דין מעשה או מחדל כאמור בסעיף 2(א) הוא כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ראו גם דנ"א 5712/01 הנ"ל, פסקאות 31-28).
24. ההלכה היא שעל מנת שתקום לצרכן עילת תביעה נגד כעוסק בגין הפרת "איסור ההטעיה" יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות; על המבקש להראות שהעוסק הפר את החובה שבאיסור ההטעיה; כי הוא נפגע מהפרת חובה זו; וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת האיסור הקבוע בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן לבין הפגיעה (ראו ע"א 458/06 שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ, עמ' 14 (6/5/2009)).
25. באשר ליסוד הראשון, איסור ההטעיה אינו דורש הטעיה בפועל, ומספיק להוכיח "דבר […] העלול להטעות צרכן […]" (סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן) (ראו רע"א 4486/18 JAMES RICHARDSON PROPRIETRY LTD נ' יעיש כהן, פסקה 19 (1/7/2019); ע"א 6930/19 הר פז נ' נגב קרמיקה שיווק (1982) בע"מ, פסקה 44 (6/2/2023). התיבה "עלול" מלמדת כי יש לברר גם מהי רמת הוודאות הנדרשת כדי לקבוע האם הטעיה כלשהי מקימה עילת תביעה; האם נדרש הצרכן לשכנע כי קיימת "וודאות קרובה" שהצרכן יטעה בשל מעשי העוסק, או שמא די ב"אפשרות סבירה" כי יטעה (השוו: בג"ץ 693/91 ד"ר אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749 (1993)).
26. זאת עוד, רק הטעיה בעניין מהותי מהווה הפרה של האיסור, והטעיה בעניין שולי לא מקימה לצרכן עילת תביעה. השאלה מהו עניין מהותי, מותנית בטיבה של כל עסקה ( ע"א 4333/11 סלומון נ' גורי יבוא והפצה בע"מ (12/3/2014); ת"צ 14877-05-10 שרוני נ' מפעל הפיס (12/5/2004); ת"צ 7161-12-12 הלפרין נ' ערוץ הופ! בע"מ (4/4/2017); ס' דויטש דיני הגנת הצרכן, כרך ב' – הדין המהותי, עמ' 123 (2017)).
27. המחוקק לא הסתפק בהוראה הכללית האוסרת על העוסק להטעות בעניין מהותי, אלא גם פירט רשימה של חלופות "בלי לגרוע מכלליות האמור" שייחשבו כעניינים מהותיים. בין היתר נכלל ברשימה "המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר, לרבות תנאי האשראי ושיעור הריבית" (סעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן).
28. משפרשנו את העקרונות הכלליים נבחן את המקרה שלפנינו. הדיון מתמקד כאמור בטענות המבקש כי ציון שיעור תוספת התשלום, תוך הוספת הביטוי "ריבית", עלול להטעות את הצרכן לחשוב כי מדובר בשיעור הריבית הנצברת לתשלומים בחישוב שנתי.
29. תחילה יש להסיר מעל השולחן את טענת המשיבה ולפיה התוספת למחיר בעסקה בתשלומים אינה בבחינת "ריבית" כמובנה על פי חוק הגנת הצרכן.
ראשית, המשיבה עצמה ציינה בפרסום באתר כי עסקינן ב"ריבית". במועדים הרלבנטיים לבקשה השתמשה המשיבה בביטוי "ריבית" ולא בכל ביטוי אחר.
30. שנית, תקנה 1 לתקנות הגנת הצרכן (חישוב שיעור ריבית שנתי), התשמ"ד-1983, מגדירה כי ריבית היא "כל תמורה שמשלם הצרכן בקשר לעסקה באשראי שיש בה משום תוספת על המחיר במזומן […] בין שנקראים בשם ריבית ובין שנקראים בשם אחר". גם בסעיף 1 לחוק הריבית, התשי"ז-1957, מוגדרת ריבית כך: "כל תמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן, לרבות דמי עמילות ודמי נכיון המשתלמים כאמור, בין שנקראים ריבית ובין שנקראים בשם אחר […]" (השוו גם לע"א 7195/17 חברת נ.ב.ע. בע"מ נ' גמלא הראל נדל"ן למגורים בע"מ (25/8/2020)).
31. לבסוף נציין כי בפסקי דין רבים הובהר כי יש לבחון את מהותה של התוספת לתשלום ללא תלות בכינוי שבחרו לו הצדדים. נפסק שאין לתת לבעלי דין להתחמק מחובותיהם על פי חוק באמצעות "משחקי מילים" ושימוש בביטויים חלופיים לביטוי ריבית (ראו למשל ע"א 6593/19 דומני נ' אופק תיירות ונסיעות בע"מ (16/1/2020); רע"א 7142/15 פמה סוכנויות בע"מ נ' רון, פסקה 5 (24/1/2016)); ע"א 8222/19 חנניה נ' קוואלטי קרדיט פאנד, פסקה 22 (7/12/2020)); רע"א 5888/95 קווי אשראי לישראל (ראשל"צ) בע"מ נ' וניני, פ"ד נא(1) 424, 427 (1997)).
32. ולגופן של טענות. אין חולק כי באתר של המשיבה בצד מספר התשלומים המבוקשים, נרשם הביטוי "ריבית" ובצדם שיעור תוספת התשלום באחוזים, כך שהצרכן ראה לנגד עיניו את התיבה "0% ריבית" או "1.75% ריבית" וכדומה. האם יש בדרך זו משום הטעיה של הצרכן לחשוב כי השיעור המצוין הוא שיעור הריבית השנתית לפיה תחושב תוספת התשלום?
33. בתקנות הגנת הצרכן (מכירות באשראי, מכירה מיוחדת ועסקה ברוכלות), התשמ"ג-1983 נקבע בתקנה 2:
עוסק לא יקבע מחיר באשראי בעסקה עם צרכן לטובין ושירותים אשר מחירם לצרכן, כולל ריבית, הוצאות ותוספות אחרות, עולה על 200,000 שקלים (כיום 200 ₪, ר' ס') או על סכום במטבע חוץ השווה ל-200,000 שקלים אלא אם יציג בבית העסק במקום הנראה לעין, או יחזיק בהישג יד ויציג לצרכן ויודיע לו לפני כריתת הסכם המכר פרטים אלה:
(4) שיעור הריבית, על פי חישוב שנתי, שבמחיר האשראי;
(ההדגשה הוספה).
משמע, צרכן נבון היה מניח כי המשיבה מקיימת את הוראות הדין ומפרסמת את הריבית על פי חישוב שנתי, ועל כן עלול היה לטעות ולחשוב כי שיעור הריבית שצוין על ידי המשיבה הוא השיעור השנתי.
34. יתרה מזאת, בתקנה 2 לתקנות הגנת הצרכן (חישוב שיעור ריבית שנתי), התשמ"ד-1983, נאמר מפורשות כי "שיעור הריבית, על פי חישוב שנתי, שבמחיר באשראי, שיש להציגו ולהודיע עליו לצרכן לפי תקנות הגנת הצרכן (מכירות באשראי ומכירות מיוחדות), התשמ"ג-1983 יחושב על פי הנוסחה, או לוח מקדמי סילוקין או שיטת החישוב, הכל כמפורט בתקנות אלה". כל חישוב אחר של הריבית חוטא להוראת התקנות ולחובתו של העוסק.
35. דומני גם כי הביטוי השגור בפי הבריות "ריבית", המתווספת למחיר בעסקאות אשראי, מתייחס לשיעור הריבית בחישוב שנתי. רק פרסום ריבית בחישוב שנתי מאפשר לצרכן להשוות בין המחיר בתשלומים שנדרש בעסקאות שונות, להשוות בין המחיר בין העוסקים השונים ולכלכל את צעדיו בהתאם. מעטים הם הצרכנים אשר יכולים לערוך השוואה בין שיעור הריבית שנגבית בפועל ב-4 תשלומים חודשיים לשיעור הריבית בחישוב שנתי שמפרסם בנק או מוסד פיננסי אחר עבור הלוואה לתקופה דומה.
36. ניתן לסכם ולקבוע כי השימוש בביטוי ריבית בצירוף שיעורה, עלול להטעות את הצרכן לסבור כי העוסק מציע אשראי בריבית שנתית בשיעור המצוין. ודוקו, אין כל מניעה כי המשיבה תפרסם, בצד שיעור הריבית הנגבית בפועל, גם את הריבית השנתית על פיה מחושבת תוספת התשלום, אולם פרסום התוספת ושיעורה, ללא פרסום שיעור הריבית השנתית לפיה מחושבת התוספת עלולה להטעות את הצרכן.
37. בכך לא די, שהרי המשיבה טוענת כי כל צרכן אשר בודק את האפשרות לתשלום יכול לראות כי שיעור הריבית משתנה בהתאם למספר התשלומים ובהתאם להבין כי לא מדובר בריבית בשיעור שנתי אלא בריבית שתגבה ממנו בפועל על מספר התשלומים שבחר.
38. טענה זו אינה יכולה להועיל למשיבה, שהרי לא כל צרכן בודק את כל האפשרויות לתשלום בטרם יבחר באפשרות המתאימה לו. כך למשל העיד המבקש עצמו כי בדק רק את האפשרות של תשלום התמורה ב-4 תשלומים ולא בחן אפשרות לשלם את התמורה במספר תשלומים שונה (עמ' 6, 7 לפרוטוקול). ודוקו, המשיבה לא פרסמה במאוחד את שיעורי הריבית שנגבו בכל אחת מהאפשרויות, כלומר שיעור הריבית עבור כל אחת מאפשרויות החלוקה של התמורה. על כן, לא יכול היה, צרכן סביר, לדעת מהו שיעור הריבית שנגבה ממנו עבור כל תשלום ולחשב בעצמו מהו שיעור הריבית השנתית שלפיו מחושבת הריבית בפועל.
39. זאת ועוד, הצגת הריבית עבור מספר התשלומים שבהם בחר הצרכן, ללא ציון הריבית השנתית לפיה מחושבת הריבית בפועל, מונעת מהצרכן להשוות בין "שיעור הריבית" שהוא למעשה "מחיר האשראי" אותה גובה המשיבה, ל"שיעור הריבית" לנטילת אשראי ממקורות אחרים, כגון חברות כרטיסי אשראי, בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים.
ראינו כי דיני הגנת הצרכן נועדו, בין היתר, לאפשר לצרכן לבחור בצורה מושכלת באיזו עסקה להתקשר. גם ל"עסקת האשראי" שמציעה המשיבה יש חלופות, וצרכן נבון צריך לקבל החלטה, מבוססת על מידע, באיזו עסקת אשראי להתקשר או פרסום הריבית בחישוב שנתי, ופרסום הריבית בפועל לפי מספר התשלומים, עלול להטעות את הצרכן לבחור בעסקת אשראי שאינה מתאימה לרצונו ולצרכיו.
40. ניתן לסכם פרק זה ולקבוע כי פרסום הריבית כפי שנעשה על ידי המשיבה באתר, עלול להטעות את הצרכן, במובן הוראת סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, ועל כן קמה לצרכן עילת תביעה כנגד המשיבה בגין הטעיה.
41. יוער בשולי הדברים, כי אין לקבל את טענות המשיבה כי אינה כפופה להוראות תקנות הגנת הצרכן שפורטו שכן חלות עליה תקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), התשס"ג-2003 שהן מאוחרות יותר ואינן דורשות הצגת שיעור ריבית שנתית. תקנות שירותי תיירות אינן מוציאות מתחולה את תקנות הגנת הצרכן במיוחד בשים לב לתקנה 5 לתקנות אלו המורה כי הן מוסיפות על כל דין אחר ואינן גורעות ממנו.
42. בהוכחת "ההטעיה" אין די, שהרי ראינו כי על הצרכן להוכיח גם כי נגרם לו נזק וכי יש קשר סיבתי בין הנזק לבין ההטעיה (פסקה 24 לעיל).
הנזק הנטען שנגרם למבקש ולחברי הקבוצה, הוא ההפרש שבין תוספת התשלום אותה נדרש לשלם לבין תוספת התשלום אותה צפוי היה לשלם לו שיעור הריבית שהופיע בפרסומי המשיבה (בעניינו של המבקש 1.75%) הוא שיעור הריבית בחישוב שנתי לפיו הייתה מחושבת תוספת התשלום.
המשיבה טוענת כי למבקש לא נגרם כל נזק, שהרי המבקש ידע בדיוק מהו המחיר שנדרש לשלם, והמבקש שילם בדיוק את התשלום שצריך.
43. לאור הקביעות לעיל בעניין ההטעיה, דומני כי הנזק שנגרם לצרכנים הוא הפער שבין התשלום ששילם בפועל עבור האשראי (תוספת התשלום) לבין תוספת התשלום שהיו צפויים לשלם אילו הייתה המשיבה מציגה את שיעור הריבית בחישוב שנתי כנדרש בתקנות. יתכן שניתן יהיה לשכנע כי הפער האמור אינו בין התוספת ששולמה בפועל לבין התוספת שהייתה משולמת לפי שיעור הריבית שפורסם, אלא הפער שבין זו ששולמה לזו שצפוי היה שתשולם אילו המידע כולו היה בידי המבקש.
כך יתכן שהמבקש היה בוחר בנטילת אשראי זול יותר במקום אחר ויתכן שניתן לשכנע כי ההפרש אינו כנטען על ידי המבקש. עם זאת, בשלב זה אין צורך לקבוע מסמרות לעניין שיעור הנזק ודי בכך כי קיומו של פער מעיד על נזק פוטנציאלי שנגרם לחברי הקבוצה. (כדי לקיים את הדרישה להוכחת נזק בשלב זה של ההליך השוו רע"א 4486/18 הנ"ל, פסקה 20).
44. גם סוגיית הקשר הסיבתי אינה חד משמעית. כך למשל ראינו כי המבקש עצמו העיד כי ראה את הסכום שעליו לשלם וסכום זה התאים לו (עמ' 7 לפרוטוקול). עם זאת, מצויים אנו בשלב של אישור הבקשה להגשת התובענה כייצוגית ודי בכך כי ישנה אפשרות סבירה שבית המשפט יפסוק בשאלות שבמחלוקת לטובת הקבוצה. גם בעניין זה ניתן לפנות לדברי בית המשפט ברע"א 4486/18 הנ"ל, באמרו: "מקובל עליי כי שאלת התקיימותו של קשר סיבתי איננה מובנת מאליה ויכול שתהא לה השלכה אף על "הומוגניות" הקבוצה המיוצגת. עם זאת, אין בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת ההחלטה לאשר לנהל את התובענה כייצוגית בעילה זו, ובשלב זה די בכך שיש יסוד סביר להניח כי ישנם לקוחות שאכן הוטעו גם אם לא ידוע היקפם".
45. אעיר אף כי הדבר לא נטען באופן ברור, יתכן וההטעיה בעניין שיעור הריבית, מספקת כדי לבסס טענה ל"פגיעה באוטונומיה", דהיינו לפגיעה בזכות הבחירה של הצרכן, האם להתקשר בעסקת האשראי עם המשיבה אם לאו. גם זה ראש נזק אותו ניתן לתבוע בתובענה ייצוגית.
46. המבקש כלל בבקשתו לאישור עילות תביעה נוספות, כגון הטעיה על פי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) ועשיית עושר ולא במשפט. מבלי להרחיב את הדיון, דומני שאין בבקשה כפי שהוגשה ובראיות שהוצגו כדי לבסס עילות תביעה אלו, ודי בקביעתי כי עומדת למבקש ולחברי הקבוצה עילה בגין הטעיה על פי חוק הגנת הצרכן.
47. עוד אציין כי ניתן לקבוע שהתקיימו גם שאר התנאים לאישורה של הבקשה להגשת תביעה כייצוגית. השאלות העולות מהבקשה משותפות לכל מי שרכש חבילות תיור ונופש מהמשיבה, בהתאם לפרסום האמור. דומה גם כי ההליך הייצוגי הוא מסלול יעיל והוגן לבירור התביעה וישרת את כלל חברי הקבוצה. אין גם כל סיבה לחשוב שהמבקש אינו מתאים לייצג את הקבוצה.
