Admission and denial – what does the claim mean and who bears the burden of proof?

The Burden of Proof in Civil Law – The Basis for Alleging Admittance and Rejection

In order to understand what an admission and rebuttal claim is, we must first understand who bears the burden of proof when a claim is filed in court (the rules are the same for all Class action lawsuit, Financial claim, Civil lawsuit, Tort claim etc').

In our legal system, the rule is The one who takes away from his friend the evidence against himThat is, a person who claims to be entitled to money or any rights (usually the plaintiff) must prove that the defendant is obligated to pay him or act in accordance with the requirements of the law. Claim.

In cases where the plaintiff fails to meet the burden of proof, his claim will be dismissed and he will usually be charged with legal costs in favor of the opposing party. That is, if the plaintiff does not present acceptable and sufficient evidence or if the defendant does not admit that the plaintiff is right in his claims, the plaintiff will usually not win his claim.

לכלל זה ישנו חריג והוא טענת הודאה והדחה. משמעות הטענה היא שהנתבע מודה בכל טענות התובע או בטענות המהותיות, אך טוען שהוא כלל לא חייב לפעול כפי שדורש התובע מסיבות כלשהן. במילים אחרות הנתבע אומר: "התובע צודק, אבל אני לא חייב כי…".

Supreme Court ruling on the admission and rebuttal claim

The Supreme Court's ruling is a ruling that is binding on all other courts. Therefore, it is important to be familiar with the Supreme Court's rulings because this may help you convince the judge hearing the case that your arguments are correct.

בעניין טענת הודאה והדחה בית המשפט העליון קבע כך (ע"א 777/80 קלרה שרייבר נ' מרגוט שטרן, פסק דין מיום 12.4.1984):

טענת ההגנה, שאינה מודה בכל העובדות של עילת התביעה, אינה מטענת "הודאה והדחה", המעבירה את נטל הראיה על הנתבע. כך, למשל, תביעה להחזרת סכום כסף בטענה שנתן בהלוואה. הנתבע מודה, שקיבל את הכסף, אך כופר שהייתה זו הלוואה וטוען שקיבלו במתנה. הודאה בקבלת הכסף יש בכך, הודאה בהלוואה – אין. בכך לא פטר הנתבע את התובע מהוכחת כל העובדות הדרושות לעילת התביעה אלא רק מקצתן. זו אינה טענת "הודאה והדחה". אם התובע לא יוכיח את ההלוואה, לא יזכה בתביעתו, ולא על הנתבע להוכיח את טענת המתנה, אף-על-פי שבה נימק את כפירתו בקבלת ההלוואה (ראה ע"א 642/61 [1] הנ"ל, בעמ' 1006).

ניתן למצוא ללא קושי גם פסיקות דומות של בתי המשפט המחוזיים. לדוגמה במסגרת ת"צ 7322-10-18 עו"ד אלי אקסלרוד נ' Facebook Inc (החלטה מיום 22.7.2022):

אני דוחה את טענת המבקש ל"הודאה והדחה". נטל הראיה יועבר מתובע לנתבע, כאשר הנתבע מודה בכל העובדות הנטענות ע"י התובע, תוך טענות המפקיעות את זכותו של התובע. טענת הגנה, שאינה מודה בכל עובדות עילת התביעה, אינה טענת 'הודאה והדחה'.

It is important to pay attention to the subtleties of the admission and denial argument.

To understand the subtleties, the following example can be used: Moshe gave his father a loan of one million shekels. Disputes arose between Moshe and his father and a lawsuit was filed in court.

If my father claims in the framework Defense That he did indeed receive a loan from Moses, but he repaid the loan, and therefore he does not have to pay Moses anything, would be an admission and rebuttal claim. In other words, Avi claims that Moses is right, and indeed a loan was given, but Avi does not have to pay Moses anything after filing the lawsuit because he had previously repaid the loan.

In such a case, the burden of proof shifts to my father (the defendant). My father will have to prove with admissible evidence when and how he repaid the loan to Moshe. If the loan was repaid by bank transfer, my father will have to present a receipt from the bank regarding the transfer from his account to Moshe's account.

On the other hand, if my father claims in his defense that it was not a loan but a gift given to him by Moshe, this will not be an admission and rebuttal claim because my father does not admit all of Moshe's claims. In such a case, the burden of proof will not shift to my father, but Moshe will have to prove that it was not a gift, as my father claims, but a loan, as Moshe claims. If Moshe fails to prove his claims, the court may dismiss his claim.

מקרה דומה לדוגמה זו אכן הגיע לפתחו של בית המשפט במסגרת ת"א 15371-07-10 עו"ד גיא גיסין הנאמן להסדר נושים ובעלי המניות של חברת אורליין ייזום והשקעות בע"מ נ' נגר כדורי (פסק דין מיום 24.10.2021). בפסק הדין נקבע, בין היתר, כך:

הנתבעים 1 ו-2 טענו תחילה כי פרעו את חובם לחברה, ואף הפנו בעניין זה למאזן החברה, בו לא הופיע עוד חובם לחברה. בסיכומיהם ציינו הנתבעים 1 ו-2 כי מחוות דעתו של רו"ח רצאבי עולה כי כספי התמורה ככל הנראה לא הופקדו בחברה, אך ממשיכים וטוענים כי הם עשו את שהתחייבו לפירעון חובם. לכאורה די היה בכך כדי להניח כי החוב אכן לא נפרע, ולעבור לבדוק את התחייבויותיהם.

However, since the plaintiff claims that this is a claim of an admission and rebuttal type, and that the defendants must prove that they have repaid their debt, the burden of proof must be established with respect to defendants 1 and 2. The plaintiff claims that the claim of defendants 1 and 2 that they repaid their debt to the company is a claim of an admission and rebuttal type, which transfers the burden of proving that the debt was repaid to them, since they have admitted to having incurred the debt.

בע"א 642/61 Zeev Tofer v. Shlomo Marla, פ"ד טז 1000 (1962), קבע כב' השופט זוסמן את הכללים בעניין זה (החל בעמ' 1004, פס' 3-1 לפסק דינו):

"תובע המביא דברו לפני בית-המשפט מבקש לזכות ביתרון או בהנאה שנקבעו – לטובתו – בהלכה פלונית מהלכות המשפט המהותי. תוצאה זו, הזכות שהתובע טוען לה, מותנית בכך שנתקיימו העובדות המולידות את הזכות האמורה ("עילת התביעה"). כיוצא בזה הנתבע המבקש לנקות את עצמו ומסתמך לשם כך על הלכה אחרת הפוטרת אותו מחבות שנולדה. אם תופסת הלכת-הפטור לטובת הנתבע, תלוי בכך אם נתקיימו עובדות אחרות ("עילת ההגנה").

דיני הראיות קובעים את נטל השכנוע במשפט אזרחי בדרך כלל על יסוד העקרון, כי על בעל-דין לשכנע את בית-המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה. ….לא הוכחה עילת התביעה, לא יוכל השופט לחייב את הנתבע על-פי הלכת הסעיף 37(1) הנ"ל והתביעה תידחה. ….. בעל-חוב חייב להוכיח את העובדות המעמת את זכותו, והחייב – את העובדות המפקיעות ומבטלות זכות שקמה ……אך יוטעם הדבר ואף יודגש: הכל תלוי במשפט המהותי, כי דיני הראיות הולכים אחריו.

Sometimes the substantive law depends on the right that the plaintiff claims to have been subject to the fact that an expropriating fact did not occur, and if it did so – the burden of persuasion is on the plaintiff, and he must prove that the said fact did not occur, even though – in the case of another right – it is an expropriating fact. …. 

הטענה "פרעתי" היא טענת "הודאה והדחה", מבחינת: "כן – אבל". האומר "פרעתי", מודה בכך שנולד החוב ופוטר את התובע מהוכחתו, אבל, לאחר מכן, אומר הוא, נפקע החוב שנולד. היסודות של הטענה המורכבת הלזו ערוכים, כביכול, בשני עיגולים קונצנטריים. בעיגול הפנימי, הקטן, מצויות כל אותן העובדות עליהן העמיד התובע את תביעתו, ובעיגול החיצוני, הגדול, ערוכות העובדות המפקיעות את זכות התובע. ….. ואולם יש גם והנתבע מודה, כי קיבל מהתובע סכום כסף, אך כופר בחבותו להיענות לתביעה, בלא שתהא כפירתו נובעת מעילה המבטלת או מפקיעה זכות שקמה.

כיצד? ראובן תובע משמעון תשלום הלוואה שהילווה לו; שמעון מודה בקבלת הכסף. אף טוען שהכסף ניתן לו בתור מתנה…. טענת הגנה כזו אינה בבחינת "הודאה והדחה", שכן שמעון לא הודה בכל העובדות של עילת התביעה ולא פטר את ראובן מהוכחתן, אלא רק מהוכחת מקצתן פטר אותו. שמעון כפר בטענה, שלווה הלוואה מראובן ולהודאתו בקבלת הכסף צירף את גירסתו וביאר, בתור מה קיבל את הכסף, בתור מתנה או כיוצא בזה. ….הודאה בקבלת הכסף היתה כאן, הודאה בקבלת הלוואה לא היתה."

טענה של הודאה והדחה קמה, כאשר הנתבע מודה בעובדות המהותיות של התביעה, לעניננו בכך שהנתבעים 1 ו-2 היו חייבים לחברה חוב של קרוב לשבעה מיליוני שקלים, אך מציין עובדות נוספות, שלטענתו, מביאות למסקנה כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש, ובענייננו כי פרעו את החוב האמור לחברה. במקרה כזה נטל השכנוע להוכחת אותן עובדות מוטל על הנתבע (ראו לעניין זה ע"א 4340/06 עו"ד יוסף לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (נבו, 21.04.2010, פסקה 28 לפסק דינה של כב' הנשיאה בשעתו, דורית בייניש, וכן דבריו של כב' השופט, לימים המשנה לנשיא, מישאל חשין בע"א 530/89 Discount Bank v. Mary Nofi, פ"ד מז (1) 116, 125 (1993):

"טענה זו, כי החיובים הישנים – ככל שעומדים הם לעצמם – נבלעו בהסכם החדש ופקעו, שקולה, למעשה, לטענת "פרעתי" לעניינם של אותם חיובים. אם אלה הם פני הדברים – וכך דומני יש לראותם – כי אז הנטל הוא על המשיבים לטעון מפורשות כי החיובים הישנים פקעו, ככל טענה שהיא במהותה בבחינת "הודאה והדחה"").

במקרה שלפניי אין מחלוקת בדבר חובם של הנתבעים 1 ו-2 לחברה. טענתם היחידה בהליך שלפניי הינה כי פרעו את חובם זה לחברה. על פני הדברים נראה כי הנתבעים "נתפסים" על הודאתם בחוב (ההודאה) ואילו את הפירעון עליהם להוכיח. אם לא יצליחו להוכיח את הפרעון הרי שלא עלה בידם "להדיח" את התביעה, והתובע יזכה בתביעתו על יסוד ההודאה בחוב (ראו בהרחבה לעניין זה: יובל סיני, "הדוקטרינה של הודאה והדחה וכללי נטל השכנוע במשפט אזרחי – ניתוח ביקורתי והצעת מודל חדש- ישן", Legal studies 2016, 165, 168 (2008).

כאמור, כעולה מהפסיקה, נתבע הטוען טענת פרעתי נושא בנטל השכנוע להוכחת טענה זו. ההנמקות לבסיס הרעיוני לכלל זה שונות. ברע"א 1436/90 Giora Arad Management Company v. Value Added Tax Administrator, פ"ד מו (5) 101, 106-105 (1992), עומד כב' השופט לוין על כך שהבסיס הרעיוני הוא כי נטל השכנוע מוטל על הטוען טענה מהותית, הן כטענת תביעה, הן כטענת הגנה). ברע"א 7454/96 Semyon Ivinsky v. Shmuel Teitlbaum (נבו, 5.1.97), עומד כב' השופט תיאודור אור על כך שקל יותר להוכיח טענה חיובית כגון "פרעתי" מאשר טענה שלילת לפיה "החוב לא שולם".

Another conceptual basis concerns the imposition of the burden of proof on the party that has better access to evidence. Thus, according to Farati, the defendant, who claims to have repaid the debt, has better evidence to prove the debt and it is more effective to impose the burden of persuasion on him. Others argue against the reasoning for this rule. For example, Prof. Alex Stein insists that the aforementioned rule does not provide incentives for truth-tellers and that access to evidence may change the burden of presenting evidence but not the burden of persuasion…

פרופ' איסי רוזן-צבי, במאמרו: "הודאה והדחה: כיצד ניתן להציל את הדוקטרינה", Shlomo Levin's book, 227 (2013), עומד על ההצדקות השונות שניתנו לדוקטרינת ההודאה וההדחה, ומדגיש כי כאשר מדובר בהוכחת טענה כללית "אי פרעון חוב" מדובר בטענה כללית קשה להוכחה שכן על התובע להוכיח שהנתבע לא פרע את חובו בשום מועד ובשום דרך, בעוד שטענת "פרעתי" עומדת על מועד ואופן מסוימים לפרעון החוב וקלה יותר להוכחה. במקרים כאלה, ההגינות הדיונית והיעילות מחייבים הצדקה, לטעמו של פרופ' רוזן צבי, לטענת ההודאה וההדחה, שכן מבחינת תפישת הצדק אין להטיל על מאן דהוא להוכיח טענה שאין כלים להוכיחה. אז גם אין משמעות לאופן ניסוח הטענה בידי הנתבע (חיובית או שלילית – "החוזה לא הופר" לעומת "ההלוואה נפרעה").

פרופ' רוזן צבי טוען כי יש לעשות שימוש בדוקטרינת ההודאה וההדחה והעברת נטל השכנוע, רק במקרים של טענת פרעתי שאינה קונקרטית, אז אכן צריך להוכיח התובע כי החוב לא נפרע בשום אופן ובשום מועד. אם לעומת זאת טענת פרעתי הינה מפורטת, הנתבע מבהיר באיזה אופן ובאיזה מועד פרע את החוב, אזי שוב הוכחת הטענה הן על ידי התובע, הן על ידי הנתבע, אפשרית בכלים המספקים הכללים הדיוניים (גילוי מסמכים, שאלונים וכיו"ב) ויש להותיר את נטל השכנוע על התובע.

In his book, Civil procedure 462-421 (2015, hereinafter: Rosen Zvi: The Civil Procedure), חזר פרופ' רוזן צבי על הדברים והבהיר כיצד הדוקטרינה של הודאה והדחה יכולה לשמש כלי אפקטיבי לאכוף את הוראות התקנות (הישנות) הנוגעות לניסוח כתבי הגנה באמצעות סנקציה של היפוך הנטל במרום בו הנתבע מנסה להתחמק מהכחשה מפורשת ומפורטת למשל של טענת "פרעתי".

Later, in his book, Issachar Rosen-Zvi, Reform in Civil Law: Teacher embarrassed, Chapter 1: Basic Principles, 27 (2021), the author focuses on the way the pleadings are formulated and raises the question of whether the doctrine of admission and rebuttal applies in light of the omission of Regulation 159 of the old regulations, and he believes that the answer is yes. In his opinion, Regulation 66, which deals with the reversal of the order of argument between the parties, when circumstances exist that require the reversal of the burden, constitutes, in his opinion, the basis for this doctrine (ibid., p. 134).

I believe that in light of the principles established in the new regulations, this doctrine should continue to be used, in the circumstances that Rosen Zvi discusses in his various works. I will elaborate.

In conclusion

The burden of proof in civil litigation is on the plaintiff, who must prove his claims. However, there are situations in which the burden of proof shifts from the plaintiff to the defendant. Such a case is an admission and rebuttal claim in which the defendant admits to all of the plaintiff's claims or the substantive claims but claims that for some reason he does not have to comply with the plaintiff's demands.

If the defendant does not admit to all the material allegations, it is not an admission and denial claim, and in such a case the burden of proof will remain with the plaintiff.

Frequently Asked Questions Regarding the Claim of Admission and Rejection