מה זה תום לב?
תום לב זה סטנדרט התנהגות. כאשר אומרים שמצפים מאדם כלשהו לנהוג בתום לב הכוונה היא שמצפים מאותו אדם לנהוג בדרך הוגנת ומקובלת.
לעומת זאת, אם אומרים שמישהו פעל בחוסר תום לב הכוונה היא שאותו אדם פעל בדרך לא הוגנת, לא מקובלת או תוך כדי ניצול לרעה של זכות כלשהי שמגיעה לו.
לדוגמה: נניח שקונה ומוכר דירה הסכימו שהתשלום עבור הדירה יועבר עד השעה 12:00, ואם הקונה לא ישלם בזמן הוא יאלץ לשלם פיצוי מוסכם בסך 10% משווי הדירה. בפועל הקונה שילם בשעה 12:30. לכאורה הקונה הפר את ההסכם והמוכר רשאי לדרוש את הפיצויים בגובה 10% משווי הדירה. יחד עם זאת, הגשת תביעה בדרישה לפיצוי כספי כאשר מדובר באיחור בן 30 דקות בלבד עשויה להיחשב כחוסר תום לב, ואפילו שימוש לרעה בהליכי משפט. ישנו סיכוי גבוה שבנסיבות אלה התביעה תדחה והמוכר אפילו יחויב בהוצאות משפט (למרות שלא הוא הפר את החוזה).
תום לב בקיום חוזה
סוגיית חובת תום לב בדיני חוזים מוסדרת בשני סעיפים: סעיף 12 וסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.
סעיף 12 קובע כך:
תום לב במשא ומתן
12. (א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.
(ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים.
וסעיף 39 קובע כך:
קיום בתום לב
39. בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה.
בעוד שסעיף 12 לחוק החוזים עוסק בתום לב לפני כריתת החוזה, סעיף 39 לחוק החוזים עוסק בקיום החוזה בתום לב, כלומר, שלב שלאחר כריתת החוזה. כך או כך, חוק החוזים מדגיש את חשיבותו של עיקרון תום הלב בכל שלבי החוזה.
הפיצויים שאפשר לדרוש עקב הפרת תום לב בקיום חוזה
פסיקת בית המשפט העליון היא פסיקה שמחייבת את יתר הערכאות המשפטיות, ולכן ישנה חשיבות בהכרת פסיקות אלה.
בית המשפט העליון נדרש לדון בעבר בסוג הפיצויים שנפגע מהפרת חובת תום הלב רשאי לדרוש. בעניין זה נקבע במסגרת ע"א 4832/23 אל מול הים בע"מ נ' עיריית בת ים, בין היתר, כך:
הסעד הבסיסי אותו מעניק סעיף 12(ב) לחוק החוזים בגין הפרת חובת תום הלב בשלב הטרום חוזי הוא סעד של "פיצוי שלילי" – פיצויי הסתמכות. פיצויים כאלה נועדו להחזיר את הנפגע למצבו אילו לא היה נכנס למשא ומתן או אלמלא בוצעה כלפיו התנהגות חסרת תום לב.
כך למשל, צד למשא ומתן שהוציא כספים במסגרת משא ומתן (למשל שילם דמי תיווך או שמאות), אך המשא ומתן לא הבשיל לכדי חוזה עקב חוסר תום לב של הצד השני – יהיה זכאי לפיצויים שיחזירו אותו למצב בו היה אילולא נכנס למשא ומתן (קרי – להחזר הוצאותיו במסגרת המשא ומתן. ע"א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713, 727 (1981); גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 136-124 (מהדורה רביעית 2019) (להלן: שלו וצמח); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 744-731 (כרך א, מהדורה שנייה 2018)).
אולם, במקרים נדירים הכירה הפסיקה גם באפשרות של "פיצוי חיובי" – פיצויי קיום בגין חוסר תום לב במשא ומתן. פיצויים כאלה מגנים על אינטרס הציפייה של מי שנפגע, והם נועדו להחזיר את הנפגע למצב בו היה אילו החוזה היה מתקיים (ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289 (2002) (להלן: עניין קל בניין); ע"א 8143/14 חלפון נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פסקאות 17-15 לפסק דינו של השופט נ' הנדל [נבו] (29.1.2017) (להלן: עניין חלפון); שלו וצמח, בעמודים 137-136).
פסיקת פיצויי קיום בקשר עם חוסר תום לב במשא ומתן ולפני שהצדדים התקשרו בקשר חוזי היא נדירה בשל חופש החוזים של הצדדים, קרי החירות שלהם לבחור ולהחליט האם להתקשר בהסכם אם לאו. משום כך, בית המשפט אינו מעוניין בדרך כלל "להשלים את החסר" ולחתום בשם צדדים על חוזה שהם לא היו מעוניינים בו.
סעד כזה מעורר אפוא קושי עקרוני, לאור עקרון חופש החוזים המקנה לצדדים במשא ומתן את "חופש הנסיגה" עד לרגע האחרון. מתן סעד כזה עלול להרתיע צדדים מלקיים משא ומתן מלכתחילה, או להפעיל לחץ על צדדים שכבר נמצאים במשא ומתן – להתקשר בהסכם בניגוד לרצונם. זאת ועוד. סעד של פיצויי קיום עשוי לחייב את בית המשפט בהשלמת מידע שלא קיים בפניו: אודות השאלה האם אלמלא חוסר תום הלב, היה החוזה משתכלל בסופו של דבר; ואם כן – באילו תנאים.
משום כך, פיצויי קיום ייפסקו רק במקרים בהם המשא ומתן הגיע לשלב כה מתקדם עד כי ברור מה היה תוכנו של חוזה שהיה נחתם; אך השכלול הסופי של החוזה לא התקיים נוכח חוסר תום לב של אחד הצדדים. במצב כזה העמדת הצדדים במצב בו היו אלמלא הופרה חובת תום הלב – פירושה פסיקת פיצויי קיום (עניין קל בניין, בעמודים 302-300; עניין חלפון, בפסקה 16 לפסק דינו של השופט נ' הנדל; שלו וצמח, בעמודים 143-136).
…
כאמור, אני סבורה שאין להתערב גם במסקנתו של בית משפט קמא לחייב את אהרוני באופן אישי בסכום הפיצוי. הלכה פסוקה היא שהחובה לנהל משא ומתן בתום לב לפי סעיף 12 לחוק החוזים, חלה על כל צד למשא ומתן ולא רק על מי שהופך בסופו של יום לצד לחוזה. בפרט, החובה לנהוג בתום לב עשויה לחול גם על אורגנים ונושאי משרה בתאגידים. הפרה מודעת של חובת תום הלב על ידי אורגן או נושא משרה, עשויה להוביל לכך שתוטל עליו אחריות אישית (ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983); ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פ"ד סד(1) 398, 423-420 (2010); שלו וצמח, בעמודים 113-112).
חובת תום הלב חלה גם על קיום הליכים בבית משפט (לא רק בדיני חוזים)
החובה לנהוג בצדדים להליך המשפטי בתום לב ובדרך מקובלת הוכרה גם כן בפסיקתו של בית המשפט העליון. שימוש לרעה בהליכי משפט, לדוגמה, הוכר כהפרה של חובת תום הלב. כך לדוגמה נקבע על ידי בית המשפט העליון במסגרת רע"א 7770/21 אימן מרעי נ' אחמד בריה:
אמנם מדובר כאמור בחקיקת משנה חדשה יחסית, אולם כידוע, האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט אינו בגדר חידוש. המדובר באיסור הנובע מעקרון תום הלב, שהוא עקרון-על בשיטתנו, ותכליתו כפולה: במישור הציבורי – לשמור על התקינות והטוהר של ההליך השיפוטי, ובמישור הפרטי – למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי-הדין המתדיינים בפני בתי המשפט (בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ, פסקה 5 (15.1.2007)).
בפסק דין אחר של בית המשפט נקבע בעניין חובת תום הלב כך (רע"א 7430/17 אופק א. אחזקות (2005) בע"מ נ' יוסף זינגר):
"עקרון תום הלב מטיל על בעלי דין לנהוג בהגינות וביושר האחד כלפי השני … בעלי דין אינם בוחרים, במובן החוזי, להימצא במסגרתו של ההליך המשפטי … אולם מרגע שהם באים בין כתלי בית המשפט עליהם לנהוג בהגינות ויושר האחד כלפי השני, וכן כלפי המערכת השיפוטית הפועלת לשם בירור הסכסוך בין בעלי הדין.
החיקוקים המסדירים את סדרי הדין אומנם מסדירים את 'כללי המשחק', אולם המשפט אינו מתמצה בהם בלבד. חובת תום הלב בהקשר הדיוני מטילה על בעלי הדין חובה לפעול לשם בירור המחלוקות העומדות ביניהם, לצד זכויותיהם הדיוניות, ולא לנצלן כדי להשיג יתרונות החורגים מתכליתן של זכויות אלו." (ההדגשה שלי-ע'ב') (רע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ, פסקאות 25-23 (8.7.2010); כן ראו: ע"א 3496/15 בבלפור נ' גבעת מרום בע"מ, פסקה 9 (17.1.2017)).
הנה כי כן, העלאת טענת ההתיישנות על ידי המציעים במקרה דנן לוקה בחוסר תום לב דיוני ודינה להידחות.
לסיכום
חובת תום לב זוהי החובה לנהוג בצורה הוגנת כלפי הצד שכנגד, ולא לגרום לו לנזקים. הפרה של חובת תום הלב עשויה להוביל למצב שבו הנפגע יוכל לדרוש פיצויים בגין כל הנזקים שנגרמו, ואפילו את כל הכספים שהיו מגיעים לנפגע אילו החוזה היה מקוים (פיצויי קיום).
החובה לנהוג בתום לב קבועה בחוק החוזים. סעיפים 12, 39 קובעים את החובה לנהוג בתום לב בשלב המשא ומתן לכריתתו של החוזה, וגם לאחר שהחוזה נכרת בין הצדדים.
קיימת חובה לנהוג בתום לב גם כאשר מנהלים הליכים בבית המשפט, ולא רק במסגרת דיני חוזים.