מה זה ערעור שכנגד (ערעור משיב)?
ערעור שכנגד (או ערעור משיב) הוא הליך ערעור שבו יכול (אך לא חייב) לנקוט אדם שצריך להשיב על ערעור שהוגש על פסק הדין.
כלומר, המצב המשפט הוא כזה: ניתן פסק דין -> אחד הצדדים מחליט לערעור עליו -> הצד שלא הגיש ערעור במועד שקבוע בתקנות אך צריך להגיב לערעור שהוגש על ידי הצד שכנגד -> רשאי להגיש ערעור שכנגד (ערעור משיב) לאחר שהוא קיבל את הודעת הערעור.
תקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי היא שרלוונטית לסוגיית ערעור שכנגד (ערעור משיב):
137.(א) המועד להגשת ערעור על החלטה הוא שישים ימים מיום שהומצאה.
(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), משיב בערעור רשאי להגיש ערעור בתוך שישים ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור, או מהיום שבו הומצאה לו הודעה על הפקדת ערובה לפי תקנה 135, או מהיום שבו הומצאה לו החלטה על פטור מהפקדת ערובה, לפי המאוחר.
(ג) המועד להגשת ערעור על החלטה שניתנה במעמד צד אחד שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 131, יימנה מיום ההמצאה של ההחלטה בבקשת הביטול.
כלומר, המועד להגשת ערעור הוא 60 ימים ממועד המצאת פסק הדין לבעל הדין. יחד עם זאת, משיב בערעור העיקרי יכול להגיש ערעור שכנגד תוך 60 ימים מהמועד שהומצאה לו הודעת הערעור או מהיום שהוא קיבל הודעה על הפקדת ערובה (או החלטה על פטור מהפקדת ערובה).
ערעור שכנגד לא מוגבל מבחינת תוכנו או מבחינת הטענות שניתן לטעון במסגרתו (בניגוד להסדר שהיה קבוע בהוראות תקנות סדר הדין האזרחי הישנות).
ערעור שכנגד (ערעור משיב) יכול למנוע את הגשת הערעור העיקרי
אחד השיקולים של בעל דין ששוקל הגשת ערעור הוא רצונו שבית המשפט ידון בטענותיו אך לא ידון בטענות הצד שכנגד. לנוכח תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי המאפשרת הגשתו של ערעור שכנגד, מי ששוקל הגשת ערעור צריך לקחת בחשבון שאם הוא יערער על פסק הדין הצד שכנגד גם יוכל לערער על פסק הדין, אפילו אם חלפו 60 ימים ממועד המצאת פסק הדין.
בנסיבות אלה יתכן שבעל הדין יעדיף לא לערער על פסק הדין כדי לא לאפשר לבעל הדין שכנגד את האפשרות להגיש ערעור שכנגד (ערעור משיב). הדבר יכול לנבוע מכך שבעל הדין לא מעוניין "לפתוח" את ההתדיינות מחדש או לפחות לחסוך לעצמו את העלויות הכרוכות בניהול הליך ערעור.
פסיקת בית המשפט העליון בעניין ערעור שכנגד (ערעור משיב)
מכיוון שסוגיית ערעור משיב היא סוגיה חדשה יחסית שבאה לידי ביטוי במסגרת הוראות תקנות סדר הדין האזרחי החדשות (אשר נכנסו לתוקף בשנת 2021) קיימת פסיקה של בית המשפט העליון שמדגישה את ההבדל ביחס להסדר הישן שבו ערעור שכנגד היה מוגבל מבחינת הסוגיות שניתן היה להעלות במסגרתו.
ע"ר 29369-11-24 Nel Investment Corporation ואח' נ' חברת גוש 30048 חלקה 53 בע"מ:
כפי שהזדמן לי לומר לא מכבר בער"א 4854/22 חברת בנק הדואר בע"מ נ' וייס, [נבו] (19.9.2022) (להלן: עניין בנק הדואר), בנסחו את תקנה 137(ב) לתקנות נקט מחוקק המשנה בלשון רחבה ביותר, המאפשרת לכל "משיב בערעור" – היינו, ל"כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואינו מערער" (תקנה 136(א) לתקנות) –להגיש ערעור מטעמו בתוך 60 ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור (או מהמועדים האחרים הנזכרים בסעיף) (שם, פסקה 12).
לשון רחבה זו עמדה בבסיס המסקנה אליה הגעתי בעניין בנק הדואר לפיה תקנה 137(ב) לתקנות מעגנת "הסדר חדש ושונה באופן מהותי ממוסד הערעור שכנגד, במסגרתו המשיב רשאי להגיש ערעור עצמאי שאינו מוגבל מבחינת תוכנו ומבחינת זהות הצדדים שכלפיהם ניתן להגישו" (שם, פסקה 13); והיא אף עמדה ביסוד המסקנה כי כל משיב שנפתחה נגדו חזית במסגרת ערעור שהוגש לפי תקנה 137(ב) לתקנות, רשאי להגיש ערעור משיב מטעמו בתוך 60 ימים (שם, פסקה 16).
…
קביעה זו התבססה על הרעיון שבבסיס מנגנון הערעור שכנגד – מתן אפשרות לבעל הדין שהיה מוכן להשלים עם פסק הדין, לחזור בו כאשר בעל הדין שכנגד ביקש להשיג על פסק הדין לפני ערכאת הערעור
…
אעיר רק כי לא ראיתי לקבל את טענת המערערים לפיה מלשון דברי ההסבר עולה שאין מקום לאפשר הגשת ערעור משיב על ידי משיב שהגיש ערעור עצמאי. אכן, בדברי ההסבר נאמר כי "בהתאם להסדר שנקבע, למשיבים בערעור העיקרי יתאפשר להגיש 'ערעור רגיל' במובן זה שמשהוגש ערעור 'עיקרי' יוארך למשיבים (שלא הגישו ערעור) המועד להגיש ערעור משלהם, ותימנע 'דילמת האסיר'" (שם, עמ' 42; ההדגשה הוּספה).
ברם מקובלת עליי קביעת הרשמת לפיה דברי ההסבר מתייחסים למצב ה"קלאסי" שבו משיב לא הגיש ערעור עצמאי, ואין ללמוד מהם על שלילת האפשרות של משיב שהגיש ערעור עצמאי להגיש גם ערעור משיב.
עא 4946/23 אמג'ד אבו מוך נ' מוניר תאופיק מואסי
במקרה הנדון, המשיב 2 בערעור לפי תק' 137(ב), הוא המערער בערעור הראשי (להלן: המשיב 2), טען כי הודעה על הפקדת הערובה בערעור הראשי הוגשה לבית המשפט ביום 20.7.2023, ואולם לא נטען כי הודעה זו הומצאה לצדדים, ובפרט למערער בערעור לפי תק' 137(ב) (להלן: המערער), וממילא לא צורפו אסמכתאות בנדון.
במצב דברים זה, על פני הדברים, המשיב 2 לא עמד בחובתו להמציא הודעה פורמלית למערער על הפקדת הערובה בערעור הראשי, וזאת, לכל הפחות, עד להגשת בקשתו מיום 30.1.2024 למחיקת הערעור. משכך, בהתאם ללשון תקנה 137(ב), הערעור לפי תק' 137(ב) הוגש בטרם שחלף המועד האחרון להגשתו.
…
ואולם, במבט צופה פני עתיד, מובהר בזאת כי ככל שניתנות החלטות שיפוטיות המבהירות כי בגדרי תק' 137(ב) עשוי משיב להיחשב כמי שידע על הפקדת הערובה אף אם לא הומצאה לו הודעה פורמלית בנדון על-ידי המערער, כך גובר הסיכון של משיב אשר נחשף לאינדיקציות כי הערובה בהליך הופקדה וחרף זאת נמנע מהגשת הערעור מטעמו או מבירור סוגיה זו, לכך שהערעור שיגיש ייחשב כערעור שהוגש באיחור (ראו והשוו: בש"א 1898/21 פלוני נ' פלונית (14.4.2021)).
ערא 4854/22 חברת בנק הדואר בע"מ נ' שמואל וייס
האם ערעור לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות או התקנות) מחויב להיות בעל זיקה לערעור העיקרי? האם ערעור מכוח תקנה 137(ב) האמורה יכול להיות מוגש רק נגד בעל הדין שהגיש את הערעור העיקרי? אלה הן השאלות הטעונות הכרעה בערעור זה המופנה נגד החלטת הרשמת ש' עבדיאן מיום 19.5.2022 בע"א 7733/21 [פורסם בנבו].
…
כפי שניתן להיווכח בנקל, לשונה של תקנת משנה (ב) רחבה ביותר, ומאפשרת לכל משיב בערעור – כאשר "משיב בערעור" בהתאם לתקנה 136(א) לתקנות הוא "כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואינו מערער" – להגיש ערעור מטעמו בתוך 60 ימים מיום הגשתו של ערעור על פסק הדין. התקנה אינה מגבילה את המשיב מבחינת תוכנו של הערעור שיוגש על ידו ואינה קושרת בינו לבין הערעור העיקרי. התקנה אף אינה מגבילה את המשיב מבחינת זהות הצדדים שנגדם יוכל לבקש סעדים בערעורו.
לשון רחבה זו, תוך השמטת המונח "שכנגד" שניתנה לו חשיבות רבה בפרשנות תקנה 434 לתקנות הישנות על ידי פסיקת בית משפט זה, מחייבת לטעמי את המסקנה כי כלל הזיקה וכלל זהות הצדדים – שניהם אינם חלים עוד על פי התקנות החדשות.
…
כאמור המילה "שכנגד" הושמטה בתקנות החדשות ותחתיה עוגנה בתקנה 137(ב) אפשרותו של המשיב להגיש "ערעור". השמטה זו, על רקע המשמעות שניתנה לה בפסיקה, אינה סמנטית כי אם מהותית. יש בה אמירה של מתקין התקנות בדבר רצונו לעגן הסדר חדש ושונה באופן מהותי ממוסד הערעור שכנגד, במסגרתו המשיב רשאי להגיש ערעור עצמאי שאינו מוגבל מבחינת תוכנו ומבחינת זהות הצדדים שכלפיהם ניתן להגישו.
…
מדברים אלה עולה אפוא בבירור, כי מחוקק המשנה ביקש לבטל את מוסד הערעור שכנגד ותחתיו לעגן את אפשרותו של המשיב להגיש ערעור עצמאי, רגיל ונוסף מטעמו הנעדר כל תלות או זיקה לערעור העיקרי
…
אין לכחד, תוצאה לפיה גבולותיו של ערעור המשיב מכוח תקנה 137(ב) לתקנות החדשות פרוצים לחלוטין מעוררת קושי. היא עשויה לחתור תחת תכליתן של התקנות החדשות "ליתן מענה לאינטרס ציבורי דוחק של קיומו של הליך משפטי צודק ויעיל המנצל כראוי את המשאבים השיפוטיים המוגבלים" (בג"ץ 8684/20 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שר המשפטים, פסקה 16 [פורסם בנבו] (27.12.2020); ראו גם: תקנות 2 ו-5 לתקנות; המבוא לדברי ההסבר לתקנות).
ברם, לשונה הרחבה של התקנה תוך ביטול המילה "שכנגד" והפיכת ערעורו של המשיב לערעור עצמאי; לצד היעדר האפשרות לנתק בין כלל הזיקה לבין כלל זהות הצדדים, מוליכים כל אלו למסקנה כי אין מנוס מתוצאה זו. ירצה מחוקק המשנה להבהיר את כוונתו באופן אחר, יתכבד ויעשה כן.
לסיכום
ערעור שכנגד או ערעור משיב הוא ערעור שיכול להגיש אחד מבעלי הדין שלא הגיש במועד את הערעור העיקרי.
לאור תקנות סדר הדין האזרחי החדשות ערעור שכנגד לא חייב להיות מוגבל מבחינת תוכנו לסוגיות שהועלו בערעור המקורי. למעשה ערעור שכנגד יכול לעסוק בכל עניין שהוזכר במסגרת פסק הדין.
אחד היתרונות של ערעור שכנגד הוא שניתן להגישו תוך 60 ימים מיום המצאת הודעת הערעור העיקרי ולא תוך 60 ימים מיום המצאת פסק הדין.
