מה זה התיישנות והאם טענת התיישנות יכולה למנוע הגשת תביעה?

מה זה התיישנות?

התיישנות זו טענה משפטית שמטרתה למנוע מלכתחילה או לבטל תביעה אזרחית או הליך פלילי שהוגש נגד אדם או חברה.

על פי טענת התיישנות, לאחר שחלף פרק הזמן הקבוע בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא ניתן לנהל עוד הליך כלשהו, גם אם נגרם לנפגע נזק משמעותי מאוד. תיאורטית התובע יוכל להגיש את התביעה לבית המשפט, אך אם הנתבע יטען בהזדמנות הראשונה שעילת התביעה התיישנה בית המשפט יורה על דחיית התביעה.

חשוב לדעת שתקופת ההתיישנות אינה אחידה ומשתנה בהתאם למקרה/התחום הרלוונטי. לדוגמה: בתביעה שאינה קשורה למקרקעין – עילת התביעה תתיישן בחלוף שבע שנים. לעומת זאת, בסוגיות הקשורות למקרקעין עילת התביעה תתיישן בחלוף 15 שנים, ובמקרים מסוימים אף בחלוף 25 שנים.

לדוגמה: שלומי הלווה לאבי מיליון שקלים בשנת 2010 וסוכם שאבי יחזיר את הכסף תוך שנה (2011). אם אבי לא יחזיר את הכסף ושלומי לא יגיש את התביעה עד שנת 2018 (שבע שנים אחרי שנת 2011), התביעה תתיישן וגם אם שלומי יגיש תביעה נגד אבי אחרי שנת 2018, התביעה תדחה על הסף עקב התיישנות.

עורך דין אדי בליטשטיין עוסק מזה למעלה מעשור בייצוג תובעים ונתבעים במסגרת תביעות אזרחיות – מסחריות מורכבות. צריכים ליווי משפטי מקצועי? צרו קשר עם משרדנו.

באילו מקרים תחול טענת התיישנות?

ראשית, על מנת שטענת התיישנות תתקבל בבית המשפט על הנתבע להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה. עניין זה נקבע בסעיף 3 לחוק, אשר קובע כך:

אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה.

אם הנתבע אכן טען שעילת התביעה התיישנה, בית המשפט ידחה את התביעה. העניין קבוע בסעיף 2 לחוק:

תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה.

סעיף 5 לחוק קובע מתי עילת תביעה מתיישנת:

התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;

(2) במקרקעין – חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה.

כדאי להכיר גם את סעיף 89 לפקודת הנזיקין אשר מרחיב את תקופת ההתיישנות במקרים מסוימים הרלוונטיים לעילות נזיקיות. סעיף זה קובע כך:

לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

אם לא ידעתם יתכן שתופתעו לגלות שגם פסק דין יכול להתיישן אחרי 25 שנים. עניין זה קבוע בסעיף 21 לחוק:

פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות; ואולם פסק דין בתובענה שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות.

מכוח מה בית המשפט רשאי להורות על דחיית תביעה עקב טענת התיישנות?

במסגרת תביעה אזרחית או תביעה כספית שופט רשאי לפעול בהתאם לסמכות שניתנה לו מכוח הוראות תקנות סדר הדין האזרחי. כלומר, על מנת להורות על דחיית תביעה השופט חייב להסתמך על תקנה ספציפית.

בכל הקשור לדחיית תביעה משום שהיא התיישנה, השופט יכול להסתמך על תקנה 43 אשר קובעת כך:

בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה.

ממתי מתחילים לספור את תקופת ההתיישנות?

סעיף 6 לחוק קובע את תחילת תקופת ההתיישנות:

תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

כלומר, אם נחזור לדוגמה בתחילת מאמר זה, תחילת תקופת ההתיישנות של שלומי מתחילה בשנת 2011 משום שזה המועד שהוא גילה שאבי לא החזיר לו את ההלוואה, בניגוד להסכם ביניהם.

קיימים גם מקרים שבהם תקופת ההתיישנות תוארך. מדובר במקרים בהם התובע לא היה מודע לנזק או לעילת התביעה שלו. עניין זה קבוע בסעיף 8 לחוק:

נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

כלומר, במקרים אלה תקופת ההתיישנות תחל אך ורק לאחר שהתובע גילה את העובדות המקימות את עילת התביעה.

פסיקת בית המשפט העליון בעניין טענת התיישנות

טענת התיישנות נבחנה רבות בפסיקת בית המשפט העליון. פסיקת בית המשפט העליון היא פסיקה מחייבת, כלומר כל יתר בתי המשפט כפופים לה וחייבים לפעול על פיה.

לעיתים פסיקת בית המשפט העליון מרחיבה ולעיתים מצמצמת את המקרים בהם ניתן לטעון שעילת תביעה התיישנה, וזו בדיוק הסיבה מדוע צריכים להכיר היטב את הפסיקה.

דוגמה לפסיקת בית המשפט העליון הקובעת מתי עילת תביעה התיישנה ניתן למצוא במסגרת ע"א 4354/22 פרופסור אלון טל ואח' נ' רותם אמפרט נגב בע"מ. במקרה זה נקבע, בין היתר, כך:

על פי הפסיקה, תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות בהתקיים שלושה תנאים: התנאי הראשון הוא כי "נולדה עילת תביעה" (סעיף 6 לחוק), כלומר התגבשו כל העובדות הדרושות להוכחת התביעה; התנאי השני הוא שבידי התובע קיים "כוח תביעה", והכוונה היא לאפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש על ידו; והתנאי השלישי הוא שלתובע נודע על דבר קיומה של עילת התביעה (סעיף 8 לחוק) (ראו מני רבים: ע"א 4627/22 מפרקי חברת אגרקסקו, חברה לייצוא חקלאי בע"מ (בפירוק) נ' קוסט פורר גבאי את קסירר (שותפות רשומה), פסקה 43 (7.6.2023); ע"א 595/22 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' מועצה אזורית שפיר, פסקה 13 (28.3.2023); ע"א 1442/13 זוארס נ' התעשיה הצבאית ישראל בע"מ, פסקה 11 (18.8.2016)).

נוסף על כך, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע כלל גילוי מאוחר ספציפי ביחס ליסוד הנזק בעוולות נזיקיות:

89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(2)מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

משמעות הוראה זו, היא כי אי-ידיעת הנזק אינה מאריכה את תקופת ההתיישנות מעבר לעשר שנים מיום קרות הנזק. כך, אף אם מדובר בנזק סמוי ואף אם טרם חלפה תקופה של שבע שנים ממועד גילוי הנזק (ע"א 6614/19 מדינת ישראל נ' ג'הסי, פסקה 16 (30.6.2021), להלן: עניין ג'הסי; ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פסקה 34 (19.9.2010)).

…

דוקטרינת העוולה הנמשכת

דוקטרינת העוולה הנמשכת נקבעה בפסיקתו של בית משפט זה. כך הובהר בנוגע להתיישנותה של עוולה מסוג זה:

"במצב דברים שבו האירוע העוולתי, הכולל מרכיב נזק, הוא אירוע מתמשך המוליד עילות תובענה בזו אחר זו, הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה, ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד היווצרותן ועד הגשת התביעה הן מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות. כך הוא הדין, גם אם מעשי העוולה הראשונים מצויים כבר מחוץ לתקופת ההתיישנות". (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פסקה 32 (22.6.2008), להלן: עניין אלנקווה).

עוד נקבע בנוגע להתיישנות של עוולה נמשכת, כי בנסיבות שבהן לא ניתן לערוך הפרדה בין הנזקים השונים שנגרמו על ידי כל אחת מעילות התביעה המתחדשות  – טענת ההתיישנות תידחה ביחס לנזק בכללותו. הגיונה של קביעה זו נובע מכך "שככלל, על הנתבע מוטל הנטל להוכיח את טענת ההתיישנות המועלית על ידו, ונכללת בטענה זו גם טענת אפשרות ההפרדה בין הנזקים שהתיישנו לבין אלה שלא התיישנו. אם כשל בכך הנתבע, תידחה טענת ההתיישנות, והנזק כולו יהיה בר הוכחה" (עניין אלנקווה, פסקה 34).

הפסיקה בנושא הוסיפה ועמדה על כך שיש להבחין בין עוולה נמשכת ובין נזק נמשך. דוקטרינת העוולה הנמשכת חלה מקום שבו מדובר במעשה או מחדל מתמשכים – ולא כאשר מדובר במעשה עוולתי נקודתי שבצידו נזק נמשך (עניין ג'הסי, פסקה 20). לשון אחר, אשם חד-פעמי שהסתיים אינו מהווה עוולה נמשכת – גם אם הנזק שנגרם על ידו נמשך או שהיקפו הולך וגדל.

מטבע הדברים, תנאי נוסף להכרה בעוולה נמשכת נעוץ ביכולתו של המעוול לחדול מביצוע העוולה ומגרימת הנזק:

"תנאי הכרחי לקיומה של עוולה נמשכת הוא שיש בכוחו הסביר של המעוול להפסיק את מחדלו (או מעשהו), ולהפסיק בכך את גרימת הנזק. שאם לא כן, מדובר במעשה או מחדל מקוריים שאינם ניתנים לשינוי, וממילא המעשה או המחדל הם חד-פעמים ואינם בגדר עוולה נמשכת" (ההדגשה במקור – ע'ב') (עניין ג'הסי, פסקה 23).

בעניין ג'הסי הובהר כי גם עוולת הרשלנות עשויה להיחשב כעוולה נמשכת, ואף ניתנו מספר דוגמאות למקרים שכך נקבע בפסיקה:

"כך למשל הוכרה רשלנות מתמשכת בגין חשיפה נמשכת של עובדת לחומרים מסוכנים שהזיקו לבריאותה (ע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ, ו-3 אח', פ"ד כב(2) 929 (1968), להלן: עניין קלינמן). נקבע באותו עניין כי מעשיהם או מחדליהם של המשיבים, שהיה בהם משום רשלנות כלפי המערערת, נמשכו והלכו במשך תשע שנות עבודתה, בהן באה המערערת במגע יומיומי עם חומרים כימיים שהזיקו לבריאותה (שם, בעמ' 935-933. וראו גם: זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל, כרך א', עמ' 158 (1991)). ברוח זו, הוכרה גם חשיפה נמשכת לאבק שגרמה לפי הנטען לסתימת ריאותיו של עובד כעוולה נמשכת (ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינוונג) בע"מ נ' בן הרוש, פ"ד מד(1) 160 (1989). והשוו: Clarkson v. Modern Foundries Ltd. (1957) 1 WLR 1210).

גם רשלנות מתמשכת מצד בנק, אשר סירב להסיר משכנתא בגין הלוואה שהמשיבים לא נטלו מעולם, 'הגם שניתנו פסקי דין ברורים לטובת המשיבים בעניין זה' הוכרה כעוולה נמשכת (עניין גולדסיל, בפסקה 26). כך גם רשלנות מתמשכת במחדל מצד רשויות התכנון בסירובן למתן היתר בנייה (ע"א 3139/05 כלפון נווה ארזים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, בפסקה 32 (31.1.2008))" (שם, פסקה 21).

למען הסדר יצוין עוד, כי ניתן להבחין בין שתי קטגוריות של עוולה נמשכת: האחת כוללת מעשה עוולתי נמשך שגרם לנזק אחד; השנייה כוללת מעשה עוולתי נמשך שמקים עילות תביעה חוזרות ונשנות ונזק מתחדש (להלן: עוולה מתחדשת). ההבחנה בין שתי הקטגוריות לא תמיד פשוטה; ומכל מקום עיקר נפקותה הוא בכך שבנוגע לעוולה מתחדשת יש לבחון את תקופת ההתיישנות ביחס לכל אחת מעילות התביעה בנפרד – כאשר אלה שנמצאות מחוץ לתקופת ההתיישנות יידחו.

ואולם גם כאשר עילות התביעה ניתנות לבחינה נפרדת, ישנם מצבים שבהם הנזק אינו ניתן לחלוקה – שאז אם לא יעלה בידי הנתבע להוכיח את חלק הנזק שנגרם בתקופה שלא התיישנה, ניתן יהיה לתבוע בגין הנזק כולו (לרבות זה שנוצר בתקופת ההתיישנות) (ע"א 9292/07 חברות שדמות הדרום בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה "שמעונים", פסקה 11 (6.1.2010); ע"א 1726/21 בכרי נ' מגנאג'י, פסקאות 48-45 לפסק דינו של השופט י' עמית (בדעת מיעוט אך לא בעניין זה) (23.11.2022), להלן: עניין בכרי).

…

ככלל, הפסיקה הכירה בשני פרמטרים עיקריים שנועדו להבחין בין עוולה נקודתית לעוולה נמשכת, הם חזרתיות ורציפות:

"תופעה היא 'נמשכת' אם מאפייניה המהותיים חוזרים על עצמם ברציפות. מעשה או מחדל (אשם) ייחשב נמשך אם וכל עוד הוא מקיים את תכונות החזרה (זהות מהותית בין מאפייני האשם שמתרחשים ביחידת זמן מוקדמת לבין מאפייני האשם שמתרחשים ביחידת זמן מאוחרת לה) והרציפות (גילויי האשם צריכים להיות תכופים דיים כדי להיחשב לאשם אחד ולא לאשמים נפרדים). השאלה אימתי מתקיימים תנאים אלה – חזרה ורציפות – היא שאלה נורמטיבית הנתונה לשיקול דעת בית המשפט כתלות בעובדות המקרה" (ההדגשות במקור – ע'ב') (המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ברע"א 4892/15 המועצה הדתית עכו נ' עזבון חכון, פסקה ז (16.8.2015), שם הוא מצטט מתוך טל חבקין התיישנות 453 (מהדורה שניה, 2021)).

 בהמשך לדברים אלה יש לבאר, כי השאלה אם מעשה או מחדל מהווים עוולה נקודתית או עוולה נמשכת, איננה שאלה עובדתית טהורה – אלא גם שאלה משפטית שבגדרה ניתן ואף ראוי לשקול שיקולי מדיניות ושיקולים נורמטיביים אחרים (ראו והשוו לדברי השופט א' שטיין בעניין בכרי, פסקאות 24-22).

לסיכום

אם עילת תביעה התיישנה הדבר יכול למנוע מאדם כלשהו את הזכות להגיש תביעה ולהפרע בגין נזקיו. התקופה שבה תביעה מתיישנת משתנה ותלויה במקרה. לדוגמה; תביעה שאינה עוסקת במקרקעין תתיישן לרוב אחרי 7 שנים ממועד גילוי הפרטים הרלוונטיים.

לעומת זאת, תביעה שעוסקת במקרקעין תתיישן לאחר שחלפו 15 ולעיתים אף 25 שנים ממועד גילוי העובדות הרלוונטיות להגשת התביעה.

חשוב מאוד לטעון שעילת תביעה התיישנה בהזדמנות הראשונה, אחרת בית המשפט עשוי לאפשר את ניהול התביעה משום שהנתבע לא עמד על זכויותיו.

לטענה משפטית זו יש הרבה הוראות חוק רלוונטיות, ופסיקות שמרחיבות או מצמצות את המקרים בהם ניתן לטעון שתביעה התיישנה. חשוב מאוד להכיר את הוראות החוק הרלוונטיות כדי לעשות שימוש נכון בתביעות שבהם עילת התביעה התיישנה.

שאלות נפוצות