טענות מקדמיות בכתב הגנה – איזה טענות לטעון בהליך אזרחי?

מה מטרתן של טענות מקדמיות בכתב הגנה בהליך אזרחי?

מטרתן של טענות מקדמיות בכתב הגנה בהליך אזרחי היא לגרום לשופט לסלק את התביעה מבלי לדון בטענות התובע לגופו של עניין. טענות מקדמיות יש לטעון בהזדמנות הראשונה. ברוב המקרים העלאת טענה מקדמית בשלב מאוחר עשויה להוביל לדחייתה גם אם היא מוצדקת.

סוג אחר של טענות מקדמיות בכתב הגנה בהליך אזרחי שניתן לטעון מטרתן להקשות על התובע לנהל את התביעה. לדוגמה טענה מקדמית בדבר הפקדת ערובה לצורך הבטחת הוצאותיו של הנתבע אם וכאשר התביעה של התובע תדחה במסגרת פסק דין סופי. כלומר, הנתבע מבקש מבית המשפט לחייב את התובע להפקיד בקופת בית המשפט סכום משמעותי מאוד לצורך הבטחת הוצאותיו של הנתבע, ואם התובע לא יפקיד את הסכום שיקבע על ידי בית המשפט, תביעתו תמחק (או תדחה, בהתאם להחלטת בית המשפט).

ניתן להעלות טענות מקדמיות בכתב הגנה בהליך אזרחי שעוסקות בסוגיית הסמכות המקומית או סוגיית הסמכות העניינית. טענות אלה רלוונטיות לחוסר סמכותו של בית המשפט לדון בעניין מסוים. לדוגמה: אם תוגש תביעה כספית למזכירות בית משפט השלום שתעסוק בנזק העולה על 2.5 מיליון שקלים, ניתן לטעון טענת חוסר סמכות עניינית של בית משפט השלום לדון בתביעה זו (רק בית המשפט המחוזי בעל סמכות עניינית לדון בתביעה כספית בסכום העולה על 2.5 מיליון שקלים).

ניתן להעלות טענות מקדמיות בכתב הגנה, אך ניתן להגיש גם בקשה מקדמית נפרדת, עוד לפני הגשת כתב הגנה.

החסרון בהגשת טענות מקדמיות כגון בקשה למחיקת כתב תביעה או לדחיית כתב תביעה באמצעות בקשה נפרדת הוא שאם הבקשה תדחה ישנה סבירות גבוהה מאוד שבית המשפט יחייב את הנתבע בתשלום הוצאות משפט לטובת התובע.

לעומת זאת, היתרון בהגשת בקשה נפרדת הוא שלעיתים טענות מקדמיות הן טענות מאוד ממוקדות והרבה יותר פשוט להגיש בקשה נפרדת מאשר להכין כתב הגנה מפורט שכולל את כל טענות ההגנה.

טענות מקדמיות בכתב הגנה בעניין מחיקת כתב התביעה

כדי לדעת איזה טענות מקדמיות בכתב הגנה ניתן לטעון צריכים להכיר היטב את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי. מדובר בתקנות שמסדירות את כל הקשור לניהול הליך אזרחי, לרבות כיצד יש לנהל דיונים בבית משפט.

סוגיית מחיקת כתב תביעה מוסדרת בתקנה 41 לתקנות, אשר קובעת כך:

41(א) בית המשפט רשאי להורות על מחיקת כתב תביעה בכל עת על יסוד אחד מנימוקים אלה:

(1) כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה;

(2) מכתב התביעה עולה כי התביעה היא טרדנית או קנטרנית;

(3) התובע מתמיד, באופן שאינו מניח את הדעת, להימנע מלקיים הוראה מתקנות אלה או נמנע מלקיים החלטה או הוראה של בית המשפט;

(4) כל נימוק אחר שלפיו הוא סבור שראוי ונכון למחוק את התביעה.

(ב) מחיקת כתב תביעה לפי תקנות אלה אינה מהווה מעשה בית דין.

(ג) הורה בית המשפט על מחיקת כתב תביעה לפי תקנות אלה, יחולו הוראות אלה:

(1) הדיון בתביעה חדשה יימשך מהשלב שבו נמחקה התביעה הנוכחית, זולת אם הורה בית המשפט אחרת;

(2) בית המשפט רשאי להתנות את מחיקת התביעה בתנאים.

אחד הנימוקים לפיו השופט רשאי להורות על מחיקת כתב התביעה זאת טענת התיישנות.

טענות מקדמיות בכתב הגנה בעניין שימוש לרעה בהליכי משפט

תקנה 42 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כך:

42. סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו.

סוגיית שימוש לרעה בהליכי משפט נבחנה בפסיקה ובה נקבע, בין היתר, כך (ת"א 56695-09-19 רומי יצחק נ' משה אהרוני):

עיגון העיקרון בדבר איסור שימוש לרעה בהליכי משפט נותן תוקף לסמכותו של בית המשפט לתת סעד מתאים כאשר בעל דין פועל בחוסר תום לב ועושה שימוש לרעה בהליכי משפט. יחד עם זאת, בשים לב לסנקציה הקבועה בתקנה 42 לתקנות סדר הדין בדמות מחיקת כתב הטענות, יש לעשות בה שימוש באופן זהיר שכן היא מגלמת פגיעה משמעותית בבעל הדין שכתב טענותיו נמחק, בפרט כאשר מדובר בכתב הגנה שאז התוצאה היא מתן פסק דין בהיעדר הגנה.

משמעות הדבר הוא כי השימוש בתקנה 42 לתקנות סדר הדין יעשה רק עת מדובר בפעולה בחוסר תום לב מצדו של בעל הדין, או פעולה שתכליתה זרה להליך השיפוטי. מכאן שלא כל מחדל דיוני יהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.

לעניין זה ראו דבריה של כב' השופטת דפנה ברק ארז ברע"א 7770/21 אימן מרעי נ' אחמד בריה (פורסם בנבו, 8.2.2022) לפיהם:

אולם כידוע, האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט אינו בגדר חידוש. המדובר באיסור הנובע מעקרון תום הלב, שהוא עקרון-על בשיטתנו, ותכליתו כפולה: במישור הציבורי – לשמור על התקינות והטוהר של ההליך השיפוטי, ובמישור הפרטי – למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי-הדין המתדיינים בפני בתי המשפט… העיגון של עקרונות אלה בתקנות החדשות הוא חשוב.

הוא נותן משנה תוקף לפסיקה ארוכת שנים שהכירה בסמכותו הטבועה של בית המשפט לתת סעד מתאים כאשר בעל דין פועל בחוסר תום לב ועושה כאמור שימוש לרעה בהליכי משפט. לצד זאת, יש גם מקום לזהירות בשימוש בתקנה 42 לתקנות. הדברים אמורים בהתחשב בעוצמתה של הסנקציה הקבועה בתקנה – מחיקת כתב הטענות של בעל הדין. בהקשר זה ראוי להזכיר כי ככלל, לבית המשפט מוקנים מספר כלים דיוניים כאשר הוא מגיע למסקנה כי בעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט – ובהם סילוק תובענה על הסף, מניעת חקירה קנטרנית, הקמת השתק דיוני וכן פסיקת הוצאות (סנקציה שאף היא מעוגנת בתקנות החדשות – בתקנה 151(ג) להן. ראו: עניין אנגל, בפסקאות 16-15 וההפניות שם).

תקנה 42 מעגנת סנקציה מחמירה יחסית שמגלמת פגיעה משמעותית בבעל הדין שכתב טענותיו נמחק, ובפרט כאשר מדובר במחיקת כתב הגנה, שמשמעותו למעשה מתן פסק דין בהיעדר הגנה (ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 133 (2021)). פסק דין כזה משפיע על הנתבע הן בהתדיינות הספציפית שבה נמחק כתב ההגנה, והן בהתדיינויות עתידיות, עקב יצירת מעשה בית דין (ראו: יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 432 (2015)).

בהתאם לכך, מדובר בסנקציה בעלת השפעה ממשית על זכות הגישה לערכאות של הנתבע (באופן כללי, ראו: ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3) 577 (1997); יורם רבין "זכות הגישה לערכאות   – מזכות רגילה לזכות חוקתית" המשפט ה 217 (2001)). לפיכך, אני סבורה כי שימוש בתקנה 42 לשם מחיקת כתב הגנה צריך להיעשות בזהירות המתבקשת, במקרים שבהם ברור כי מתקיימות אמות המידה של שימוש לרעה בהליכי משפט – כמו פעולה בחוסר תום לב, או פעולה שתכליתה זרה להליך השיפוטי (כגון השתקה או פגיעה בבעל הדין שכנגד)…[שם פסקאות 17-18].

טענות מקדמיות בכתב הגנה בעניין דחיית תביעה במקרים מיוחדים

סוגיית טענות מקדמיות בכתב הגנה בעניין דחיית תביעה במקרים מיוחדים קבועה בתקנה 43, אשר קובעת כך:

43. בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה.

כפי שניתן לראות מדובר בתקנה כללית מאוד שמעניקה לבית המשפט שיקול דעת רב בעניין דחיית התביעה. לצורך כך בית המשפט יכול להעזר גם בטענות ההתיישנות. בעניין זה קבע בית המשפט העליון, בין היתר, כך (רע"א 9261/20 בנק דיסקונט לישראל נ' Joint stock company commercial bank privatbank):

באשר לטענת ההתיישנות, אכן ככלל מן הראוי להקדים ולבחון טענה מקדמית זו, שעשויה להביא לסיום ההתדיינות שבין הצדדים, ובכך להביא לחסכון משאבים הן של הצדדים הן של בית המשפט (רע"א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' א. לוי השקעות ובניין בע"מ [פורסם בנבו] (2.12.2020)).

במקרים מתאימים אף רשאית הערכאה הדיונית לקיים מעין "משפט זוטא" בטענת ההתיישנות (ע"א 4683/16 חברת חשמל בישראל נ' עזבון אשר כהן ז"ל, [פורסם בנבו] פסקה 19 (23.1.2019) (להלן: עניין חברת חשמל)).

ברם, בענייננו, בדין סבר בית משפט קמא כי נדרש "בירור עובדתי מעמיק ומורכב" כדי להכריע בסוגיית ההתיישנות, אשר "יהווה חלק משמעותי מבירור התובענה לגופה".

כידוע, סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות מחייב נקיטת משנה זהירות תוך שמירה על איזון עדין בין צרכי התובע למימוש זכויותיו לפנות לערכאות מקום בו קיים הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה; לבין צרכי הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, ליכולתו להתגונן מפני תביעה, ולהגנה על אינטרס הציפייה שלו שלא להיתבע (הנובעת מן הנחה כי הימנעות מהגשת תביעה במשך תקופה כה ארוכה מלמדת על זניחתה); לבין צרכי הציבור בתיעדוף משאבים שיפוטיים ציבוריים (ע"א 2919/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 111-110 (2010) (להלן: עניין גיא-ליפל)).      

לסיכום

טענות מקדמיות בכתב הגנה בהליך אזרחי נועדו למנוע את בירור התביעה לגופו של עניין. מדובר בטענות שבדרך כלל אינן מצריכות בירור עובדתי מורכב וניתן להכריע בהן יחסית בקלות.

חלק מהטענות המקדמיות שניתן לטעון בכתב ההגנה מפורטות בסעיפים 41 – 43 לתקנות סדר הדין האזרחי.

טענות מקדמיות בכתב הגנה יש לטעון בהזדמנות הראשונה. אם הנתבע לא יטען אותן בהזדמנות הראשונה גם אם מדובר בטענה נכונה ומוצדקת היא תדחה אם הנתבע יטען אותה בשלב אחר.