המשמעות של ניצול לרעה של תביעות ייצוגיות
בשנים האחרונות ישנה ביקורת ציבורית רבה על עורכי דין רבים שעוסקים בתחום התובענות הייצוגיות. נשמעת הטענה שמתבצע ניצול לרעה של תביעות ייצוגיות על חשבון עסקים חלשים או קטנים, ובמיוחד במצבים שבהם ההפרה של אותם בתי עסק היא זניחה, ולעיתים ישנו אפילו ספק אם נגרם נזק לציבור (לדוגמה בהליכים ייצוגיים שעוסקים בסוגיית הנגישות או משלוח הודעות ספאם).
עיון בפנקס תובענות ייצוגיות (פנקס שזמין לכולם ובו ניתן לעיין בכל הבקשות לאישור תביעות ייצוגיות שהוגשו בשנים האחרונות) יכול לגלות ללא קושי שישנם מספר עורכי דין שמרבים להגיש מדי שנה עשרות של הליכים ייצוגיים. בדרך כלל מדובר בכתבי טענות משוכפלים וכמעט תמיד נטענות אותן טענות נגד בעלי דין שונים.
הביקורת נגד עורכי הדין מתחזקת כאשר בודקים את ההליכים הייצוגיים שבהם הם היו מעורבים ומגלים שחלקם הבלתי מבוטל הסתיים ללא שום תועלת לציבור או תועלת זניחה, אך מנגד הם זכו לקבל סכומי כסף, שלעיתים רחוקים מאוד מלהיות זניחים.
ישנם עורכי דין שאפילו הקימו עמותות ייעודיות שכל מטרתן הוא להגיש תביעות ייצוגיות, במטרה להימנע מהחובה להציג בבית המשפט אדם שנפגע בפועל מהתנהלות הגוף נגדו מוגשת בקשה לאישור תביעה ייצוגית.
בשורה התחתונה ניצול לרעה של תביעות ייצוגיות הוביל לפגיעה בעסקים זעירים רבים שלחלקם אין כסף לליווי משפטי צמוד, וזאת למרות שספק אם הפרת הדין מצידם גרמה לנזק כלשהו לציבור. מנגד, עורכי הדין גרפו סכומי כסף לא מבוטלים לכיסם, וזאת למרות שהציבור לא זכה לתועלת כלל או תועלת משמעותית בעקבות ההליך הייצוגי.
בית המשפט העליון העביר מסר ברור בעניין ניצול לרעה של תביעות ייצוגיות
כבוד השופט עופר גרוסקופף אשר נחשב למומחה הגדול ביותר מבין שופטי בית המשפט העליון בתחום התובענות הייצוגיות, התייחס למצב של ניצול לרעה של תביעות ייצוגיות (עמ"מ 3134/24 היבה – למען האדם הנזקק נ' עיריית אילת ואח').
בין היתר נקבע כך:
החל משנת 2022 הגיש עו"ד ספורי בשמה של המערערת, היבה למען האדם הנזקק (ע"ר) (מספר עמותה 580532729) (להלן: העמותה), עשרות רבות של בקשות לאישור תובענה כייצוגית (לפי ספירה במערכת "נט המשפט" – 94. להלן: בקשות האישור). בקשות האישור הללו, רובן ככולן, הוגשו לבית המשפט המנהלי נגד מועצה מקומית או עירייה מכוח פרט 9(1) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק) בטענה להפרה של הוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות). בכל בקשות האישור העמותה רשומה כמבקשת המייצגת היחידה (דהיינו, ללא מבקש מייצג שהוא חבר קבוצה, ואשר נטען כי עומדת לו עילת תביעה אישית).
גם גורלן של בקשות האישור דומה בעיקרו – ביחס למרביתן הוגשה בקשת מוסכמת להסתלקות, כאשר בחלק מהמקרים הוגשה בצדה בקשה מוסכמת לקבלת שכר טרחה וגמול (צנוע בהיקפו – לרוב כ-1,000 ש"ח לעמותה וכ-5,000-4,000 ש"ח לעו"ד ספורי) לפי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות. במקרים אחרים הוגשה בקשה חד צדדית להסתלקות, או למחיקת הבקשה, וביחס לחלק מבקשות האישור הוגשה בקשה לעיכוב הדיון לאור פסק הדין וערעור זה. ומכלל שנעשה נלמד שלא נעשה – באף אחת מהן (למיטב בדיקתי) לא התקיים דיון לגופה של בקשת האישור.
נקל להיווכח כי התנהלות זו, אשר מאחוריה עומד אדם אחד – עו"ד ספורי, לא רק שאיננה מגשימה את תכליותיו של חוק תובענות ייצוגיות, אלא מהווה שימוש לרעה במכשיר התובענה הייצוגית. לכך שני היבטים, האחד דיוני והשני מהותי.
…
ענייננו כמובן שונה. אין כל קושי לאתר מבקש/תובע מייצג שהוא אחד מחברי הקבוצה (דהיינו סובל מהלקות לשמה נדרשת ההנגשה הרלוונטית), ועיון נוסף במערכת "נט המשפט" מלמד כי עו"ד ספורי אכן נוהג כך במקרים אחרים (כלומר יוזם הליך של תובענה ייצוגית מכוח פרט 9 לתוספת השנייה לחוק כשלצדו מבקש מייצג בעל עילת תביעה אישית נטענת). השימוש הפיקטיבי בעמותה נעשה איפוא, ככל הנראה, על מנת "לחסוך" לעו"ד ספורי את המאמץ הכרוך במלאכת האיתור האמורה, ולאפשר לו לנהל הליך ייצוגי על רגל אחת.
ברי כי לא לכך כיוון המחוקק ביצירת החריג המתיר ניהול תובענה ייצוגית על ידי "ארגון". כבר מטעם זה, אין לאפשר הגשת הליכים ייצוגיים באמצעות העמותה במודל שייצר עו"ד ספורי – לא בהליכים מושא ערעור זה; ואף לא בהליכים קיימים או עתידיים.
מהבחינה המהותית, ניכר כי השימוש שעושה עו"ד ספורי במוסד התובענות הייצוגיות אינו על מנת לקיים דיון משפטי בטענות שהוא מעלה בבקשות האישור, אלא בכדי שיימצא לו כלי דיוני באמצעותו יוכל לקבל תשלום בגין התרעה על הפרות של הוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. על כך ניתן ללמוד מהעובדה שעו"ד ספורי אינו מנהל בשום מקרה את הדיון בבקשות האישור הרבות שהוא מגיש לגופן, אלא מסתפק בהסתלקות מהן, בין אם מתוגמלת ובין אם לאו, לאחר שהוא ממצה את האפשרות לקבל שכר טרחה וגמול. אלא ששימוש כזה במנגנון התובענה הייצוגית אינו תואם את תכליותיו.
אכן, יתכן שראוי לתגמל אזרחים המצביעים על תקלות כאלה או אחרות ביישום הדין על ידי רשויות המינהל, ואולם הגשת תובענה ייצוגית איננה יכולה להיות הליך שכל תכליתו היא לאפשר תגמול שכזה. שכר הטרחה והגמול הם אומנם התמריץ הכלכלי להגשתן של תובענות ייצוגיות – המנוע המניע את ההליך הייצוגי – ואולם אין הם יכולים להוות את הטעם הבלעדי לקיומו, בגדר ה-raison d'être להגשתו (ראו והשוו: עניין ברזילי, בפסקאות 96-83 לפסק דינו של השופט ח' מלצר ופסקאות י"א-ט"ז לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין).
מבקש ייצוגי ובא כוח מייצג צריכים להגיש תובענה ייצוגית מתוך נכונות לנהל הליך ייצוגי; הגשת הליך ייצוגי אך ורק בכדי לקבל תגמול בעבור התרעה על הפרות חוק היא בגדר שימוש לרעה בהליך הייצוגי.
ודוק, ככל שאזרח, ובכלל זה עורך דין, מעוניין להתריע בפני רשות ציבורית על הפרת חוק, ובוודאי על הפרה של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, הוא מוזמן לפנות לרשות הרלוונטית, ולהעמיד אותה על הצורך בתיקון דרכיה. ככל שיתברר כי צמחה תועלת מפניה שכזו, יתכן שהרשות אף תבחר לתגמל את האזרח בגין תרומתו לאינטרס הציבורי.
ואולם, גם אם נניח (מבלי שנדרש לשאלה גופה) כי אין כיום בדין הישראלי מנגנון משפטי המאפשר לחייב את הרשות המנהלית בתשלום תגמול כאמור, הרי שאין בכך כדי לאפשר לאותו אזרח, שהוא במקרה גם עורך דין, להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית אך ורק על מנת לזכות בתגמול בעבור התרעה על מחדלי הרשות. ההליך הייצוגי הוא מנגנון שעלותו גבוהה מדי בהקשר זה, הן מבחינת מערכת בתי המשפט, והן מבחינת הנתבע. השימוש בו בנסיבות שתוארו לעיל הוא לא רק בגדר בזבוז משאבים משווע, אלא יש בו גם משום זילות ההליך הייצוגי.
לסיכום
תביעה ייצוגית זהו כלי משפטי חשוב מאוד שנועד לאפשר ניהול תביעות כאשר הנזק שנגרם לכל נפגע קטן מדי מכדי להגיש תביעות אישיות (הנזק בתביעה ייצוגית קלאסית יכול להסתכם בשקלים בודדים לכל נפגע).
בשנים האחרונות בולט ניצול לרעה של תביעות ייצוגיות על ידי חלק מעורכי הדין אשר מגישים עשרות הליכים משוכפלים, כאשר השוני הבולט ביניהם הוא בעיקר זהות הנתבע בלבד.
כפי שניתן לראות מהחלטת בית המשפט העליון ניצול לרעה של תביעות ייצוגיות במטרה לגרוף רווח כספי בלבד, ללא נכונות לנהל את ההליך הייצוגי, זאת תופעה פסולה שאין לתת לה יד.
