הודאה והדחה – מה משמעות הטענה ועל מי מוטל נטל ההוכחה?

נטל ההוכחה במשפט אזרחי – הבסיס לטענת הודאה והדחה

על מנת להבין מהי טענת הודאה והדחה צריכים תחילה להבין על מי מוטל נטל ההוכחה כאשר מוגשת תביעה לבית המשפט (הכללים זהים לכל תביעה ייצוגית, תביעה כספית, תביעה אזרחית, תביעה נזיקית וכו').

בשיטת המשפט שלנו הכלל הוא המוציא מחברו עליו הראיה. כלומר, אדם אשר טוען שמגיעים לו כספים או זכויות כלשהן (הוא בדרך כלל התובע) צריך להוכיח שהנתבע חייב לשלם לו או לפעול בהתאם לנדרש במסגרת כתב תביעה.

במקרים בהם התובע לא יעמוד בנטל ההוכחה תביעתו תדחה והוא יחויב, לרוב, בהוצאות משפט לטובת הצד שכנגד. כלומר, אם התובע לא יציג ראיות קבילות ומספקות או אם הנתבע לא יודה שהתובע צודק בטענותיו, לרוב התובע לא יזכה בתביעתו.

לכלל זה ישנו חריג והוא טענת הודאה והדחה. משמעות הטענה היא שהנתבע מודה בכל טענות התובע או בטענות המהותיות, אך טוען שהוא כלל לא חייב לפעול כפי שדורש התובע מסיבות כלשהן. במילים אחרות הנתבע אומר: "התובע צודק, אבל אני לא חייב כי…".

עורך דין אדי בליטשטיין מייצג מזה למעלה מעשור תובעים ונתבעים בתביעות מורכבות בכל הערכאות השיפוטיות בארץ. צריכים ליווי משפטי מקצועי? צרו קשר עם משרדנו.

פסיקת בית המשפט העליון בעניין טענת הודאה והדחה

פסיקת בית המשפט העליון היא פסיקה המחייבת את כל יתר בתי המשפט. משכך חשוב להכיר את פסיקות בית המשפט העליון משום שהדבר עשוי לסייע לכם לשכנע את השופט שדן בתיק שהצדק עם טענותיכם.

בעניין טענת הודאה והדחה בית המשפט העליון קבע כך (ע"א 777/80 קלרה שרייבר נ' מרגוט שטרן, פסק דין מיום 12.4.1984):

טענת ההגנה, שאינה מודה בכל העובדות של עילת התביעה, אינה מטענת "הודאה והדחה", המעבירה את נטל הראיה על הנתבע. כך, למשל, תביעה להחזרת סכום כסף בטענה שנתן בהלוואה. הנתבע מודה, שקיבל את הכסף, אך כופר שהייתה זו הלוואה וטוען שקיבלו במתנה. הודאה בקבלת הכסף יש בכך, הודאה בהלוואה – אין. בכך לא פטר הנתבע את התובע מהוכחת כל העובדות הדרושות לעילת התביעה אלא רק מקצתן. זו אינה טענת "הודאה והדחה". אם התובע לא יוכיח את ההלוואה, לא יזכה בתביעתו, ולא על הנתבע להוכיח את טענת המתנה, אף-על-פי שבה נימק את כפירתו בקבלת ההלוואה (ראה ע"א 642/61 [1] הנ"ל, בעמ' 1006).

ניתן למצוא ללא קושי גם פסיקות דומות של בתי המשפט המחוזיים. לדוגמה במסגרת ת"צ 7322-10-18 עו"ד אלי אקסלרוד נ' Facebook Inc (החלטה מיום 22.7.2022):

אני דוחה את טענת המבקש ל"הודאה והדחה". נטל הראיה יועבר מתובע לנתבע, כאשר הנתבע מודה בכל העובדות הנטענות ע"י התובע, תוך טענות המפקיעות את זכותו של התובע. טענת הגנה, שאינה מודה בכל עובדות עילת התביעה, אינה טענת 'הודאה והדחה'.

חשוב לשים לב לדקויות בטענת הודאה והדחה

על מנת להבין את הדקויות ניתן להעזר בדוגמה הבאה: משה נתן לאבי הלוואה בסך מיליון שקלים. בין משה לאבי נתגלעו מחלוקות והוגשה תביעה לבית המשפט.

אם אבי יטען במסגרת כתב הגנה שהוא אכן קיבל ממשה הלוואה אך הוא החזיר את הלוואה ולכן הוא אינו חייב לשלם למשה דבר, זו תהיה טענת הודאה והדחה. כלומר אבי טוען שמשה צודק, ואכן ניתנה הלוואה, אבל אבי לא צריך לשלם למשה דבר לאחר הגשת התביעה כי עוד קודם לכן הוא החזיר לו את ההלוואה.

במקרה כזה נטל ההוכחה עובר לאבי (הנתבע). אבי יצטרך להוכיח בראיות קבילות מתי וכיצד הוא החזיר את ההלוואה למשה. אם ההלוואה הוחזרה באמצעות העברה בנקאית אבי יצטרך להציג אמסכתה מהבנק בדבר העברה מחשבונו לחשבונו של משה.

לעומת זאת, אם אבי יטען במסגרת כתב הגנתו שלא מדובר בהלוואה אלא במתנה שניתנה לו על ידי משה, זאת לא תהיה טענת הודאה והדחה כי אבי לא מודה בכל טענותיו של משה. במקרה כזה נטל ההוכחה לא יעבור לאבי, אלא משה הוא זה שיצטרך להוכיח שלא מדובר במתנה, כפי שאבי טוען, אלא בהלוואה כפי שמשה טוען. אם משה לא יצליח להוכיח את טענותיו בית המשפט עשוי לדחות את תביעתו.

מקרה דומה לדוגמה זו אכן הגיע לפתחו של בית המשפט במסגרת ת"א 15371-07-10 עו"ד גיא גיסין הנאמן להסדר נושים ובעלי המניות של חברת אורליין ייזום והשקעות בע"מ נ' נגר כדורי (פסק דין מיום 24.10.2021). בפסק הדין נקבע, בין היתר, כך:

הנתבעים 1 ו-2 טענו תחילה כי פרעו את חובם לחברה, ואף הפנו בעניין זה למאזן החברה, בו לא הופיע עוד חובם לחברה. בסיכומיהם ציינו הנתבעים 1 ו-2 כי מחוות דעתו של רו"ח רצאבי עולה כי כספי התמורה ככל הנראה לא הופקדו בחברה, אך ממשיכים וטוענים כי הם עשו את שהתחייבו לפירעון חובם. לכאורה די היה בכך כדי להניח כי החוב אכן לא נפרע, ולעבור לבדוק את התחייבויותיהם.

אולם כיוון שלטענת התובע מדובר בטענה מסוג הודאה והדחה, וכי על הנתבעים להוכיח כי פרעו את חובם, יש לעמוד על נטלי ההוכחה לעניין הנתבעים 1 ו-2. התובע טוען כי טענתם של הנתבעים 1 ו-2 כי פרעו את חובם לחברה, היא טענה מסוג הודאה והדחה, המעבירה את הנטל להוכיח כי החוב נפרע אליהם, משהודו בקיום החוב.

בע"א 642/61 זאב טופר נ' שלמה מרלה, פ"ד טז 1000 (1962), קבע כב' השופט זוסמן את הכללים בעניין זה (החל בעמ' 1004, פס' 3-1 לפסק דינו):

 "תובע המביא דברו לפני בית-המשפט מבקש לזכות ביתרון או בהנאה שנקבעו – לטובתו – בהלכה פלונית מהלכות המשפט המהותי. תוצאה זו, הזכות שהתובע טוען לה, מותנית בכך שנתקיימו העובדות המולידות את הזכות האמורה ("עילת התביעה"). כיוצא בזה הנתבע המבקש לנקות את עצמו ומסתמך לשם כך על הלכה אחרת הפוטרת אותו מחבות שנולדה. אם תופסת הלכת-הפטור לטובת הנתבע, תלוי בכך אם נתקיימו עובדות אחרות ("עילת ההגנה").

דיני הראיות קובעים את נטל השכנוע במשפט אזרחי בדרך כלל על יסוד העקרון, כי על בעל-דין לשכנע את בית-המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה. ….לא הוכחה עילת התביעה, לא יוכל השופט לחייב את הנתבע על-פי הלכת הסעיף 37(1) הנ"ל והתביעה תידחה. ….. בעל-חוב חייב להוכיח את העובדות המעמת את זכותו, והחייב – את העובדות המפקיעות ומבטלות זכות שקמה ……אך יוטעם הדבר ואף יודגש: הכל תלוי במשפט המהותי, כי דיני הראיות הולכים אחריו.

פעמים יש והמשפט המהותי תולה את הזכות שהתובע טוען לה בכך שלא אירעה עובדה מפקיעה, ואם עשה כן – נטל השכנוע על התובע, ועליו להוכיח שלא אירעה העובדה האמורה, אף-על-פי – שלענין זכות אחרת – עובדה מפקעת היא. ….       

הטענה "פרעתי" היא טענת "הודאה והדחה", מבחינת: "כן – אבל". האומר "פרעתי", מודה בכך שנולד החוב ופוטר את התובע מהוכחתו, אבל, לאחר מכן, אומר הוא, נפקע החוב שנולד. היסודות של הטענה המורכבת הלזו ערוכים, כביכול, בשני עיגולים קונצנטריים. בעיגול הפנימי, הקטן, מצויות כל אותן העובדות עליהן העמיד התובע את תביעתו, ובעיגול החיצוני, הגדול, ערוכות העובדות המפקיעות את זכות התובע. ….. ואולם יש גם והנתבע מודה, כי קיבל מהתובע סכום כסף, אך כופר בחבותו להיענות לתביעה, בלא שתהא כפירתו נובעת מעילה המבטלת או מפקיעה זכות שקמה.

כיצד? ראובן תובע משמעון תשלום הלוואה שהילווה לו; שמעון מודה בקבלת הכסף. אף טוען שהכסף ניתן לו בתור מתנה…. טענת הגנה כזו אינה בבחינת "הודאה והדחה", שכן שמעון לא הודה בכל העובדות של עילת התביעה ולא פטר את ראובן מהוכחתן, אלא רק מהוכחת מקצתן פטר אותו. שמעון כפר בטענה, שלווה הלוואה מראובן ולהודאתו בקבלת הכסף צירף את גירסתו וביאר, בתור מה קיבל את הכסף, בתור מתנה או כיוצא בזה. ….הודאה בקבלת הכסף היתה כאן, הודאה בקבלת הלוואה לא היתה."

טענה של הודאה והדחה קמה, כאשר הנתבע מודה בעובדות המהותיות של התביעה, לעניננו בכך שהנתבעים 1 ו-2 היו חייבים לחברה חוב של קרוב לשבעה מיליוני שקלים, אך מציין עובדות נוספות, שלטענתו, מביאות למסקנה כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש, ובענייננו כי פרעו את החוב האמור לחברה. במקרה כזה נטל השכנוע להוכחת אותן עובדות מוטל על הנתבע (ראו לעניין זה ע"א 4340/06 עו"ד יוסף לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (נבו, 21.04.2010, פסקה 28 לפסק דינה של כב' הנשיאה בשעתו, דורית בייניש, וכן דבריו של כב' השופט, לימים המשנה לנשיא, מישאל חשין בע"א 530/89 בנק דיסקונט נ' מרי נופי, פ"ד מז (1) 116, 125 (1993):

"טענה זו, כי החיובים הישנים – ככל שעומדים הם לעצמם – נבלעו בהסכם החדש ופקעו, שקולה, למעשה, לטענת "פרעתי" לעניינם של אותם חיובים. אם אלה הם פני הדברים – וכך דומני יש לראותם – כי אז הנטל הוא על המשיבים לטעון מפורשות כי החיובים הישנים פקעו, ככל טענה שהיא במהותה בבחינת "הודאה והדחה"").

במקרה שלפניי אין מחלוקת בדבר חובם של הנתבעים 1 ו-2 לחברה. טענתם היחידה בהליך שלפניי הינה כי פרעו את חובם זה לחברה. על פני הדברים נראה כי הנתבעים "נתפסים" על הודאתם בחוב (ההודאה) ואילו את הפירעון עליהם להוכיח. אם לא יצליחו להוכיח את הפרעון הרי שלא עלה בידם "להדיח" את התביעה, והתובע יזכה בתביעתו על יסוד ההודאה בחוב (ראו בהרחבה לעניין זה: יובל סיני, "הדוקטרינה של הודאה והדחה  וכללי נטל השכנוע במשפט אזרחי – ניתוח ביקורתי והצעת מודל חדש- ישן", מחקרי משפט כד 165, 168 (2008).

כאמור, כעולה מהפסיקה, נתבע הטוען טענת פרעתי נושא בנטל השכנוע להוכחת טענה זו. ההנמקות לבסיס הרעיוני לכלל זה שונות. ברע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו (5) 101, 106-105 (1992), עומד כב' השופט לוין על כך שהבסיס הרעיוני הוא כי נטל השכנוע מוטל על הטוען טענה מהותית, הן כטענת תביעה, הן כטענת הגנה). ברע"א 7454/96 סמיון איבינסקי נ' שמואל טיטלבאום (נבו, 5.1.97), עומד כב' השופט תיאודור אור על כך שקל יותר להוכיח טענה חיובית כגון "פרעתי" מאשר טענה שלילת לפיה "החוב לא שולם".

בסיס רעיוני נוסף נוגע להטלת נטל ההוכחה על הצד שיש לו נגישות טובה יותר לראיות. כך, בטענת פרעתי, לנתבע, הטוען שפרע את החוב, יש ראיות טובות יותר להוכחת החוב ויעיל יותר להטיל עליו את נטל השכנוע. אחרים טוענים כנגד ההנמקות לכלל זה. כך למשל פרופ' אלכס שטיין, עומד על כך שכלל כאמור אינו מספק תמריצים לדוברי האמת וכי נגישות לראיות יכול שתשנה את נטל הבאת הראיות אך לא את נטל השכנוע…

פרופ' איסי רוזן-צבי, במאמרו: "הודאה והדחה: כיצד ניתן  להציל את הדוקטרינה", ספר שלמה לוין, 227 (2013), עומד על ההצדקות השונות שניתנו לדוקטרינת ההודאה וההדחה, ומדגיש כי כאשר מדובר בהוכחת טענה כללית "אי פרעון חוב" מדובר בטענה כללית קשה להוכחה שכן על התובע להוכיח שהנתבע לא פרע את חובו בשום מועד ובשום דרך, בעוד שטענת "פרעתי" עומדת על מועד ואופן מסוימים לפרעון החוב וקלה יותר להוכחה. במקרים כאלה, ההגינות הדיונית והיעילות מחייבים הצדקה, לטעמו של פרופ' רוזן צבי, לטענת ההודאה וההדחה, שכן מבחינת תפישת הצדק אין להטיל על מאן דהוא להוכיח טענה שאין כלים להוכיחה. אז גם אין משמעות לאופן ניסוח הטענה בידי הנתבע (חיובית או שלילית – "החוזה לא הופר" לעומת "ההלוואה נפרעה").

פרופ' רוזן צבי טוען כי יש לעשות שימוש בדוקטרינת ההודאה וההדחה והעברת נטל השכנוע, רק במקרים של טענת פרעתי שאינה קונקרטית, אז אכן צריך להוכיח התובע כי החוב לא נפרע בשום אופן ובשום מועד. אם לעומת זאת טענת פרעתי הינה מפורטת, הנתבע מבהיר באיזה אופן ובאיזה מועד פרע את החוב, אזי שוב הוכחת הטענה הן על ידי התובע, הן על ידי הנתבע, אפשרית בכלים המספקים  הכללים הדיוניים (גילוי מסמכים, שאלונים וכיו"ב) ויש להותיר את נטל השכנוע על התובע. 

בספרו, ההליך האזרחי 462-421 (2015, להלן: רוזן צבי: ההליך האזרחי), חזר פרופ' רוזן צבי על הדברים והבהיר כיצד הדוקטרינה של הודאה והדחה יכולה לשמש כלי אפקטיבי לאכוף את הוראות התקנות (הישנות) הנוגעות לניסוח כתבי הגנה באמצעות סנקציה של היפוך הנטל במרום בו הנתבע מנסה להתחמק מהכחשה מפורשת ומפורטת למשל של טענת "פרעתי".

מאוחר יותר, בספרו, יששכר רוזן-צבי, הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים, פרק א: עקרונות יסוד, 27 (2021), עומד המחבר על אופן ניסוח כתבי הטענות ומעלה את השאלה האם הדוקטרינה של הודאה והדחה חלה לאור השמטתה של תקנה 159 לתקנות הישנות, וסבור שהתשובה היא בחיוב. לטעמו, תקנה 66 העוסקת בהיפוך סדרי הטיעון בין בעלי הדין, בהתקיים נסיבות המחייבות את היפוך הנטל, מהווה לטעמו את הבסיס לדוקטרינה זו (שם בעמ' 134).

אני סבורה כי לאור העקרונות שנקבעו בתקנות החדשות, יש להמשיך ולעשות שימוש בדוקטרינה זו, בנסיבות עליהן עומד רוזן צבי בחיבוריו השונים. ואפרט.

לסיכום

נטל ההוכחה במשפט אזרחי מוטל על התובע, והוא זה שצריך להוכיח את טענותיו. יחד עם זאת, קיימים מצבים בהם נטל ההוכחה יעבור מהתובע ויוטל על הנתבע. מקרה שכזה הוא טענת הודאה והדחה במסגרתה הנתבע מודה בכל טענות התובע או בטענות המהותיות אך טוען שמסיבה כלשהי הוא אינו צריך לקיים את דרישות התובע.

אם הנתבע אינו מודה בכל הטענות המהותיות לא מדובר בטענת הודאה והדחה, ובמקרה כזה נטל ההוכחה ישאר על התובע.

שאלות נפוצות בעניין טענת הודאה והדחה